שיר של שבת: עם המשוררת שירה סתיו

וישבתְּ וחשבתְּ וכאבתְּ ושכבתְּ/ ועצמת את עינייךְ/ ושוב - לשוּב/ וקראתְּ אלייךְ את השיר האכזר/ השיר המוּכּר. שיר של שבת עם המשוררת שירה סתיו. שתהיה שבת של שלום ושלווה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
שירה סתיו משוררת ישראלית (באדיבות המצולמים)
שירה סתיו

המשוררת שירה סתיו פרסמה עד היום ספר שירה אחד - "לשון אטית", אשר זכה בפרס ברנשטיין. סתיו היא דמות מוכרת בעולם הספרות כחוקרת, מרצה ומבקרת. בשירה של סתיו ישנה נוכחות חזקה של אלימות. גם בשירים המתפרסמים במדור השבוע מופיעה אותה אלימות פעם אחר פעם, אלימות שמגיחה מן החוץ אבל סופה להפוך גם לאלימות פנימית, אוטואימונית. אותה אלימות נולדת, כך נדמה, דווקא מתוך הצורך לעצב קיום עצמאי וחופשי.


האלימות נולדת מתוך הצורך לקרוע את עצמך מהסביבה לעבר ביטוי עצמי, לעבר הבדידות שבתוכה נולדת הכתיבה והיצירה. אולם אותה קריעה, שקיימת אצל כל כותב בעל משמעות חריפה יותר במקרה של סתיו. היא חייבת להמשיך ולעסוק באותו רגע שבו האדם נקרע מהמוכר, נקרע מן היציבות, כלומר, הרגע שבו נולדת אלימות, הכוח המרכזי או ההישג הגדול של סתיו מצוי בעובדה כי היא מצליחה להדגים, או להפעיל את אותה אלימות בשפה עצמה, בתחביר, בבחירת המילים, בקצב של השיר. כך, אותה אלימות חיצונית הופכת דווקא לחוויה מוכרת ובמובן הזה מוכלת, כלומר במקום חרדה מול האלימות ישנה היכרות ובמקום כניעה לאלימות אפשר להפוך אותה למוזיקה, לשיר.


בית העלמין חולון

סִלחי לנו
שאנו באים כך ממוֹעטים, אִם גם בגדינו חדשים
אנו הולכים ונשמטים, איננו יכולים
לקחת אותךְ עמנו, כל כמה שרצינו
אַת עוד קפואה באמצעו של הזינוק המרהיב, גופךְ כולא
כל קרן שמש מצטלבת, מכפיל את אורהּ לְאינסוף
מבטךְ מסנוור, אך
גָלִית אל העֵבֶר האחר, אין לנו אלא לשקר
לומר שהזמן עף לנו בין הידיים
כשזו רק את שֶׁעפְתְ, חלפְתְ
לופתת בין אצבעותייך קרע שרוֹך, נוצץ מפּיחַ ומבכי
כן, הזיכרון שלךְ עוד חד כתער
אבל זה רק הזיכרון
שלךְ.


הקופסה

וכבר לא תדעי אִם
נשארתְּ ילדה רזה ומסוּבּנת
או
נשארתְּ ילדה רעה ומסוכנת

נשארתְּ קופסה סגורה
קופסה ריקה

לא יכוֹלתְ להמיר אֶת מה
שנתן לךְ חיים
לא בּחיים האלה
ולא בְּחיים אחרים

לכתוב מחדש –
אין זה אלא רעיון רוח
ההד חוצֶה את הקופסה הריקה
קורֵס בּקופסה הסגורה

נעוּלה, פוסעת
מקיר אל קיר
התקרה – שמיים
הרצפה - אוויר

וישבתְּ וחשבתְּ וכאבתְּ ושכבתְּ
ועצמת את עינייךְ
ושוב - לשוּב
וקראתְּ אלייךְ את השיר האכזר
השיר המוּכּר


האוניברסיטה של החיים

למדנו לחייך במפגשים הלא צפויים
אם כי אנחנו עדיין מתקשים
אם לא עברנו מבעוד מועד אל הצד השני של הרחוב
למדנו לנופף לשלום
אם לא כיסינו את צדודית העין בקיר שיער
למדנו להקשיב רוב קשב גם כשהמחשבות נודדות
ולא למחשבות הנודדות
למדנו להנדיד אותן אל מקום אחר
למדנו לוותר
למדנו לבלוע בלי להבליע, להנהן בלי להסכים
למדנו לצחוק במקומות הנדרשים
גם אם השפתיים נמתחות עד כאב
לעתים הרגשנו את העור נסדק, מתפורר על פרצופינו
למדנו לעבוד על האלסטיות
למדנו לקרוא לי אנחנו, אנחנו,
למדנו לחלק את עצמנו לשניים
להניע את הגוף כשהלב דומם
להעיר את הראש כשהגוף ישן
למדנו לעצום עיניים בשעת מאמץ
למדנו להלחים חלומות, לנעול קופסאות
גם אם לעתים קרובות שכחנו היכן הנחנו את המפתח
למדנו לקצר את השתיקות אם כי אנחנו לומדים כיצד להאריך במלים


אורתוס

שני פסלי העץ ממוסמרים וחתומים ובתוכם
נעולים הכלבים החומים הכהים,
עיניים עצומות בחושך דפנות סוגרות על הלסתות
באין אוויר, מרחק הרגע מן החנק
עלי להצילם. אני שולפת את המסמרים אחד אחד
מתוך מותניי, הכאב ארוך וחד וחסר דם,
חגורת הנקבים הדקים חורצת
בבשר, הכלבים החומים נעלמים, אני נשארת
עם הכאב והסימנים.


טיפה

תְּנִי, תְּנִי לָנוּ
אֶת הַטִּיפָּה
הָאַחֲרוֹנָה
הִנֵּה לְשוֹנֵנוּ מוּשֶטֶת
כְּשֶאַתְּ מְ
טַפְ
טֶ
פֶת
פּוֹעֶרֶת סוֹגֶרֶת
עֵין חוֹשֶך לַחָה
רְאִי אֵיךְ
לְשוֹנֵנוּ מְתוּחָה
צְחִיחָה וּצְּרוּבָה
תְּנִי לָנוּ
הִנֵּה הַכְּאֵב בְּשוֹרֶש הַשְּרִיר
הַלֶּסֶת הַפְּתוּחָה
אוֹבְדָן הָאֱמוּנָה
תְּנִי לָנוּ אֶת
הַטִּיפָּה הָאַחֲרוֹנָה