בשוך הקרבות, נצטרך לשבת ולראות לאן פנינו מועדות

האווירה החגיגית והרוחנית יחד עם התקווה להתחדשות נגדעו באבחת סכין, ירי אקדח וגם בפוסטים מתלהמים בפייסבוק. מי שנושא ראשו ומביט אל האופק יודע שבשוך הקרבות, הסערות וההאשמות נצטרך לשבת ולראות לאן פנינו מועדות

ניסיון דקירה בשער שכם, ירושלים. אוקטובר 2015 (AP)
(צילום: AP)

התורה נפתחת במילות ההדר "בראשית ברא אלהים..." אך עד מהרה, תוך פרקים ספורים, מתפרק סיפור ההדר ומתחלף במפח נפש: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ...וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה את האדם...כי נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'... ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס...". האדם לא מספק את הסחורה ואלוהים מתחרט על בריאתו (מתנחם) ומחליט להשמיד (למחות) אותו מעל פני היקום – מבול.

חרטה רודפת חרטה ואלהים מחליט שלא לנקוט עוד לעולם בצעד הקיצוני של השמדה: "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם...ולא אוסיף עוד להכות את כל חי אשר עשיתי". אלוהים המקראי גאה וחזק דווקא מכיוון שהוא מכיר בטעויותיו ויודע לתקנן. התורה מלמדת אותנו שכאשר יש משבר ביחסים, ואין זה משנה מי הפרטנר, יש להעדיף את התיקון של המצב מתוך הקיים על פני השמדת הקיים והחזרת המצב, העולם, לכאוס – שברו את הכלים ? כן משחקים. על מנת להבין לעומק את המשמעויות של המסר העוצמתי הזה, יש להשוות אותו לסיפור מקראי נוסף שמגלה קשרים עם סיפורנו.

בספר שמות פרק ל"ב, מספרת התורה על חטא העגל ועל הנפילה הגדולה מהתעלות רוחנית בקבלת התורה - לחגיגת בשרים תאוותנית, על כל המשתמע מכך. ואלוהים כועס, לא סתם כועס, ממש תופס עצבים: "לֶךְ רֵד", הוא אומר למשה, "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ..." (השורש שח"ת כבסיפורנו) ובהמשך: "מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (מח"ה אף הוא מופיע בסיפור שלנו). אלוהים למוד ניסיון ושבע אכזבות לא משמיד אלא מאיים ונותן למנהיג האולטימטיבי להבין את הסיטואציה ולבלום אותו. הַנִּיחָה לִּי הוא אומר לו, תפוש אותי לפני שאני משמיד אותם – ומשה תופס, מי אם לא הוא?! שא נא מבקש משה שא לחטאתם, הרי אתה "נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה".

מה זה "לשאת עוון"? אולי זו הבנת הצד הנפגע את העוול שנעשה כנגדו, שהוא ממשיך לשאת ביחד עם הצד הפוגע על מנת לשמור על היחסים?! משה מזכיר לאלוהים את הלקח שהוא למד בעצמו מסיפור המבול : במקום להשמיד ולאבד, במקום לשבור את הכלים צריך לשאת על הגב. כמו סבל שסוחב משא, כך עלינו לשאת בסבלנות וסובלנות את העבר ודווקא מעשה זה הוא מעשה של אהבה. המילה הלטינית ל-'חמלה' היא compassion. ביחד = com וסבל = passion; שני הצדדים צריכים לסבול, לשאת יחד את משא המעשה וזהו התיקון האמיתי האפשרי. הלקח הזה נלמד בפעם הראשונה בסיפור המבול ובפעם השנייה מחטא העגל.


ואלוהים מקשיב ובדיוק כמו בסיפור המבול משתמש המחבר בשורש נח"מ: " וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". ואומר למשה: "וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי", כפי שנח: "מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה", וכיצד נמצא אנחנו חן, בעיני אלוהים ואדם?!

יום הכיפור וימי הסליחה והמחילה שקדמו לו חלפו עברו ודומה כלא היו. האווירה החגיגית והרוחנית יחד עם התקווה להתחדשות נגדעו באבחת סכין, ירי אקדח וגם בפוסטים מתלהמים בפייסבוק. מי שנושא ראשו ומביט אל האופק יודע שבשוך הקרבות, הסערות וההאשמות נצטרך לשבת ולראות לאן פנינו מועדות.

הצדדים הניצים בארצנו צריכים להבין שאל להם לשכוח את הסבל איש של רעהו. מחיקת האחר וזריעת כאוס טוטאלי עד לאובדן המדינה, אינם מתקבלים על הדעת. הדרך היחידה היא ההכרה בעוולות העבר והנכונות לשאת אותן בחמלה וסובלנות, אל עתיד חדש.


ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי