שיר של שבת: עם המשורר עמיר עקיבא סגל

מוֹדֶה, עָשִׂיתִי גַּם בְּחִירוֹת טוֹבוֹת. הָיוּ לִי/ יָמִים יָפִים וַאֲנִי חוֹתֵר אֶל מָקוֹם שָׂמֵחַ/ רְוָחָה כַּלְכָּלִית וְאֵרוּעִים מִשְׁפַּחְתִּיִים/ מֵרֻבֵּי מִשְׁתַּתְּפִים. שיר של שבת עם המשורר עמיר עקיבא סגל. שתהיה שבת של שלום ושלווה

עמיר עקיבא סגל (באדיבות המצולמים)
עמיר עקיבא סגל

עמיר עקיבא סגל הוא משורר צעיר, מאחוריו צמד ספרי שירה - "בשובי מן המילואים" (גוונים) ו"ארץ אחרת מאוד" (עיתון 77). סגל גם היה מבקר שירה פעיל וחד, ובנוסף לכל הוא גם פעיל חברתי העוסק בזכויות ועזרה לעובדים. העובדה הזאת משמעותית מכיוון שאותה ערנות ביחס למציאות, תחושה של קרבה גדולה למצב החברתי והציבורי פורצת מן החלק הארי בשירתו של סגל. המשימה שלו, כפי שהוא מבטא אותה בשירה היא לשרטט את "המצב הישראלי". את האווירה האלימה, האגרסיבית של הרחוב הישראלי, את תחושת הייאוש ההולכת וגוברת, את העוני ואת הדחיקה ההולכת וגוברת של חלקים מהאוכלוסייה לעבר אותו ייאוש ועוני.

יש חשיבות רבה לשירה כזו הנובעת ממקום של דיווח, של עדות, אך יש גם קושי רב בכתיבה כזו - אסור לה לסחוט את היסוד הדרמתי יותר מדי, אסור לתת לטענה הפוליטית להכניע את העבודה בלשון, הזעזוע לא צריך להיות אגרוף אלא הצטברות אטית של חוויה רגשית תוך כדי קריאת השיר, עד לאותו שינוי פנימי, בכול אלו עומד סגל.


הדברים שלנו

הַדְּבָרִים שֶׁלָּנוּ הֵם מִלִּים חֲקוּקוֹת בָּאֶבֶן.
תְּקוּעוֹת בָּאֶבֶן. יָמִים אֲרֻכִּים עוֹבְרִים וְאֵין
כְּבָר אֶבֶן וַעֲדַיִן יֵשׁ דְּבָרִים תְּקוּעִים.
הַמִּלִּים לֹא עוֹזְבוֹת אֶת הָאֶבֶן, גַּם עַכְשָׁו
כְּשֶׁאֵין אֶבֶן, וְאַף אֶחָד לֹא זוֹכֵר אֶת הַמִּלִּים.


כמה טוב

מוֹדֶה, עָשִׂיתִי גַּם בְּחִירוֹת טוֹבוֹת. הָיוּ לִי
יָמִים יָפִים וַאֲנִי חוֹתֵר אֶל מָקוֹם שָׂמֵחַ.
רְוָחָה כַּלְכָּלִית וְאֵרוּעִים מִשְׁפַּחְתִּיִים
מֵרֻבֵּי מִשְׁתַּתְּפִים. גַּם יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנִי
מַאֲמִין בָּהֶם. דְּבָרִים חָשׁוּבִים. אֲנִי יוֹדֵעַ
לְבַשֵּׁל. וְגַם בָּשָׂר וְיַיִן וְקָפֶה חָזָק. גַּם כַּמָּה
גְּבִינוֹת מַסְרִיחוֹת מֵהַשּׁוּק. יֵשׁ מִלִּים
טוֹבוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְהַגִּיד עָלַי. אֲפִלּוּ לְהַסְכִּים
עִם חֶלְקָן. בְּכָל רֶגַע יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁרוֹצֶה
מַשֶּׁהוּ כָּמוֹנִי, מַשֶּׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לִי, מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי
מוּכָן לְוַתֵּר עָלָיו עַכְשָׁו. גַּם נָשִׁים אוֹמְרוֹת
לִי כֵּן לִפְעָמִים. גַּם מִתְקַשְּׁרוֹת. יֵשׁ גַּם
הַצְלָחוֹת. גַּם רְגָעִים מְלֵאִים וְגַם שֵׁנָה
אֲרֻכָּה אַחֲרֵי יוֹם שֶׁהָלַךְ טוֹב מִשֶּׁתֻכְנַן.


בשלב הזה

אנשים כתבו על הבן המת
אין מה להוסיף לזה
בשלב הזה
פתח נסגר
הרים ברקע
בנייני מגורים חדשים
גם בירושלים
אות סרבנות בבשר
אות שירות בבשר אחר
קולות עלו
מתוך דירות שכורות
אנחנו לא נשאר
כאן בכל מחיר


אפשרויות של תיאור

סיפורים שאפשר לספר, עם סיום
מהדהד וערך מוסרי, הצטברו אצלי כבר
כמה שנים. על חברים ומכרים שהרגו את
עצמם, ואחרים שלקחו הסמים והמלחמות,
יותר מלחמות מסמים. אחרים שלקחו את
עצמם למקומות שלא רצו להיות בהם
בשלב התכנון. זה לא כל כך חשוב.
הרוב שרדו, בינתיים רובם שורדים.
רוב הזמן לא מדברים על האחרים.
כבר אין מה לומר , מי שהכיר יודע.
כמה מהם מצליחים יותר.
אין הרבה זמן. אי אפשר לדעת
כמה. צריך לבחור, לוותר.
כדי שמספיק מזה יישאר.