שיר של שבת: עם המשוררת מיטל ניסים

ישבנו על המיטה שלי/ ואני עם השיר, אלק סופיסטיקדד, באו לצלם אותה/ מטומטמת כשהיא מולי להזכיר לי שנים שבהם/ לא הפרחתי מטפורות לאוויר/ אלא סתם קפצתי איתה על החבל. שיר של שבת עם המשוררת מיטל ניסים. שתהיה שבת של שלום ושלווה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
מיטל ניסים משוררת ישראלית (באדיבות המצולמים)
מיטל ניסים (צילום: באדיבות המצלם)

מיטל ניסים פרסמה עד כה ספר שירים אחד - "פרובינציאלית"(פרדס). השירה של ניסים עסוקה פעמים רבות, וגם בחלק מן השירים לפנינו, בהעמדת הפנים המצויה בעיסוק בשירה, העמדת פנים שלא מרבים לדבר עליה. הפרסונה השירית, אותו דובר המצוי בשירים רחוק מרחק רב, תמיד, מדמותו המוסרית והערכית של המשורר. אותה פרסונה ממהרת להכריע בעוד האדם, המשורר, מבולבל, היא אקטיביסטית בשעה שהמשורר עייף וחסר רגישות לאחר, היא בקיאה בתרבות בשעה שהמשורר יודע כי הידע שלו לוקה בחסר.


ניסים לא מפחדת לעמת בין אותה פרסונה למציאות סביבה ופעמים רבות היא מכריעה לטובת המציאות ונגד המשורר, ובתוך כך, נגד השירה. יותר מזה, ברבים משיריה ישנו היפוך, גילוי של עמדה חדשה, כפירה במה שהיה מובן, הצגה של אפשרות מול אפשרות אחרת שמבקשת לערער על מה שהיה מובן. יש בפעולות הללו, בחשיפת המשורר ובהשתנות תוך כדי השיר, כדי ללמד על הכנות והיושר הפנימי המצויים בבסיס שירתה של ניסים.


מִמִּצְרַיִם

בתמונה בלונדינים עִם עֵינַיִם כְּחוֹלוֹת
הַסַּבָּא וְהַסָּבְתָא
מחפירים מַמָּשׁ
ואפרופו זֶה
עַכְשָׁו אֲנִי קוֹרֵאת אֶת דּוּדוּ בוסי
עַל הַיֶּלֶד מוסא שחצי חצי
וְלֹא שחֹר אֲבָל רוֹצֶה
וְקוֹרְאִים לוֹ חלביצה
וְהוּא מִשְׁתַּזֵּף שָׁעוֹת
וְזֶה לֹא הוֹלֵךְ לוֹ
וְאֵיזֶה דִּכָּאוֹן לִהְיוֹת
חלביצה
וְעוֹד יוֹתֵר דִּכָּאוֹן
חלביצה
בְּלִי שׁוּם רְגָשׁוֹת אשם
כָּמוֹנִי
עִם מְטַפֶּלֶת הונגרייה בַּזִּכָּרוֹן
ויידיש בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב וַאֲנִי
נגררת אַחֲרֶיהָ
אַחֲרֵי תְּנוּעַת הַגּוּפִיָּה שֶׁלִּי פְּנִימָה בַּסִּדּוּר
אֶל תּוֹךְ הַמִּכְנָסַיִם
שֶׁלֹּא אֶהְיֶה שלומפר
אֲבָל בָּאנוּ מִמִּצְרַיִם.


שבעה

1

וּפִתְאוֹם נִזְכַּרְתִּי בָּהּ
שֶׁתָּמִיד הָיְתָה כָּזוֹ
במעין לַעַג דִּבְּרָה אליי
שֶׁהִיא פולניה – רוֹמַנְיָה,
בְּלוֹנְדִּינִית, זוֹהֶרֶת,
מַגִּיעָה לְתִקְרָה,
וַאֲנִי כְּמוֹ אֵיזֶה ג'וק
הוֹלֶכֶת לָהּ בֵּין הָרַגְלַיִם,
מְאַיֶּמֶת לְטַנֵּף לָהּ אֶת הַחַיִּים,
אָז מִמּוֹשָׁבָה בְּמִינִי קוטג' שֶׁלָּהּ
הִיא הָיְתָה צוֹפָה עַליה מְשׁוֹטֶטֶת בְּכֻתֹּנֶת
בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב בֵּין הַמְּגָרְשִׁים
קוֹרֵאת בְּקוֹלִי קוֹלוֹת לְאַחִי
שֶׁיַּחֲזֹר כְּבָר הַבַּיְתָה כִּי מְאֻחָר
וזֶה חוֹזֵר אליי עכשיו
כְּשֶׁהִיא עַל הַמִּזְרוֹן וַאֲנִי עוֹמֶדֶת מֵעָלֶיהָ,
מַבִּיטָה בָּהּ בְּאוֹתָן עֵינַיִם.

2

היו שם תמונות מונחות על השולחן במרפסת. ילדוּת.
התחפשנו לתינוקות
על הסחרחרה
בגן שברחוב ציגל
מישהו צילם אותנו. אולי אחי.
שכרנו את התחפושות.
אלתור של רגע אחרון.
היא נפטרה מסרטן. האין. זה גמר אותה.
יום אחד הפתיעה אותי, התגלתה אליי בשעת לילה מאוחרת.
פתאום על סף דלתי.
צלם שבא לצלם אותי לעיתון
בעקבות שיר שפרסמתי
פגש אותה בחתונה וביקש לצלם אותה גם
עם הקרחת היא הייתה נהדרת.
ישבנו על המיטה שלי
ואני עם השיר, אלק סופיסטיקדד, באו לצלם אותה.
מטומטמת כשהיא מולי להזכיר לי שנים שבהם
לא הפרחתי מטפורות לאוויר
אלא סתם קפצתי איתה על החבל.


לזכור ולא לשכוח

גם כשאת יושבת בשיעורים של פרופסורים
גם כשיש לך יומרות להיות דוקטור לספרות/ משוררת/ סופרת/ אינטלקטואלית
גם כשאת מחליקה טיפה ומדברת במילים פלצניות עם חמותך/עם בעלך/גסך
גם כשאת אומרת את המילים במעין הקפדה טפשית על צורת ההגייה הנכונה
גם כשאת הולכת לסרט בסינמטק
גם כשאת מסבירה למה ביקור בחלונות האדומים נחשב לתיירות מין
גם כשאת מצביעה מרצ בטענה שבאת מבית של מפא"י
גם כשאת עוזרת הוראה ומשחקת איזה משחק מול בוסית מעודנת
שגדלת בלי ספרייה, בלי ספרים ובלי משוררים,
שהשפה קלוקלת, אבל אהובה עד מאוד
שעד נקודת זמן מסויימת לא ידעת בכלל מה זה סינמטק.