פרשת "ויחי" היא הפרשה האחרונה בספר בראשית, פרשה אשר חותמת ומביאה אל סיומם את סיפורי האבות והאימהות, הם סיפורי היסוד של עמנו ועוסקת במעשיו האחרונים של יעקב אבינו אשר מגיע אל קץ ימיו ונפרד מן העולם : "ו?י?ה?י י?מ?י-י?ע?ק?ב, ש??נ?י ח?י??יו--ש??ב?ע ש??נ?ים, ו?א?ר?ב??ע?ים ו?מ?א?ת ש??נ?ה. ו?י??ק?ר?בו? י?מ?י-י?ש??ר?א?ל, ל?מו?ת". יעקב, שהוענק לו השם ישראל, נערך לקראת מותו ומבקש לסגור את הקצוות הפתוחים ברגעיו האחרונים על פני האדמה.
ראשית, הוא קורא לבנו האהוב יוסף ומבקש ממנו להישבע לו שלאחר מותו לא יקבור אותו במצרים אלא יעלה אותו לקבורה עם אבותיו ואמותיו בארץ כנען. יעקב מבקש דווקא מיוסף, הבן שהשתקע במצרים והפך שם לאישיות ציבורית חשובה ובעלת כבוד רב, שלא ישכח שהמרכז השורשי של המשפחה הוא כנען ולשם הוא מתבקש לחזור ולתקן את הירידה הגדולה למצרים. שנית, הוא פוגש את בניו של יוסף, מנשה ואפרים, ומברך אותם בדרכו הייחודית, על ידי העדפת אפרים הצעיר על פני אחיו הבכור מנשה. הוא עושה זאת במודע וייתכן שבכך מבקש יעקב לתקן את מעשי הרמאות מעברו ולחסל את הקנאה אשר אפיינה את כל האחים בשושלת האבות: יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. יעקב שם לזה סוף על ידי הצהרה רשמית וברורה כי אפרים יהיה גדול ממנשה ובכך, מבקש לסיים את סאגת יריבות האחים. ולבסוף, כמעשה אחרון לפני מותו נפרד יעקב משנים-עשר בניו: " ו?י??ק?ר?א י?ע?ק?ב, א?ל-ב??נ?יו; ו?י??אמ?ר, ה?א?ס?פו? ו?א?ג??יד?ה ל?כ?ם, א?ת א?ש??ר-י?ק?ר?א א?ת?כ?ם, ב??א?ח?ר?ית ה?י??מ?ים. ה?ק??ב?צו? ו?ש??מ?עו?, ב??נ?י י?ע?ק?ב; ו?ש??מ?עו?, א?ל-י?ש??ר?א?ל א?ב?יכ?ם". הוא פונה אליהם ומשתמש בשני שמותיו יעקב וישראל.
השם יעקב הוא שם שיש בו טעם לפגם. זהו שם שמחזיר אותנו לאחיזה בעקב עשיו, לניסיון ללקיחת הבכורה, לערמומיות ומעשי רמאות מעברו של יעקב. לעומת זאת, השם ישראל, המכיל בתוכו את המילה "ישר" לוקח אותנו אל ההיפך הגמור, אל דרך היושרה והאמת שבה הלך יעקב בהמשך חייו. השימוש בשני שמותיו מבקש להצביע על התיקון שעבר יעקב שהפך אותו לישראל, אב האומה. ברגעיו האחרונים, אינו שוכח את מעשיו הראשונים. וכך גם בברכותיו לבניו, הוא לא שוכח את מעשיהם הראשונים. כל בניו מקבלים ברכות ורק שניים מקבלים הטפת מוסר ותוכחה, אלו הם שמעון ולוי אשר רימו את בני שכם בפרשת אונס דינה (פרק ל"ד) וטבחו בכל הזכרים בעיר ברגעי חולשתם: "ש??מ?עו?ן ו?ל?ו?י, א?ח?ים--כ??ל?י ח?מ?ס, מ?כ?ר?ת?יה?ם. ב??ס?ד?ם א?ל-ת??ב?א נ?פ?ש??י, ב??ק?ה?ל?ם א?ל-ת??ח?ד כ??ב?ד?י: כ??י ב?א?פ??ם ה?ר?גו? א?יש?, ו?ב?ר?צ?נ?ם ע?ק??רו?-ש?ו?ר. א?רו?ר א?פ??ם כ??י ע?ז, ו?ע?ב?ר?ת?ם כ??י ק?ש??ת?ה; א?ח?ל??ק?ם ב??י?ע?ק?ב, ו?א?פ?יצ?ם ב??י?ש??ר?א?ל."
יעקב יכול היה לעזוב את העולם בנימה חיובית עם כל בניו, אך את מעשיהם הרעים של שמעון ולוי הוא לא היה מוכן לשכוח ולטאטא אל מתחת לשטיח. למרות שאלו הם דבריו האחרונים אליהם, למרות הזמן הרב שעבר בין מעשיהם הרעים לשעת התוכחה, למרות שהמעשה עצמו היה כביכול למען הגנה על כבוד המשפחה כולה, מוכיח יעקב את שמעון ולוי ובכך, מבקש להיזכר כ- ישר-אל ההולך בדרך היושרה והאמת.
בימים שבהם צצות ועולות עוד ועוד תלונות חמורות המציגות את האמת הקשה על נבחרי ציבור שונים, עלינו לבחור שוב ושוב ללכת בדרך ישר-אל. לא משנה כמה זמן עבר מהמעשה עצמו, עלינו להוקיע מקרבנו גם את הקרובים לנו ביותר, באם פשעו. על כל אחד ואחת מאתנו מוטלת החובה לבחור בדרך היושרה ולומר את דברי התוכחה שצריכים להישמע בלי הנחות. זוהי דרכו של ישראל.
בינה הינו ארגון חברתי העוסק בזהות יהודית