פרשת וארא: הגאולה מתחילה ביחס לחלש ולאחר

שני הפירושים לציווי שקדם לגאולה מלמדים על אותה נקודה מרכזית העומדת ביסוד התורה כולה: היחס לאחר בכלל ולחלש בפרט

עבדים במצרים, אדוארד פוינטר, צייר בריטי, 1836-1919 (צילום מסך , נחלת הכלל)
בני ישראל עבדים במצרים. ציור של אדוארד פוינטר 1836-1919

חידה בלתי פתורה הותירה לפנינו התורה בפתיחת פרשת "וארא". נאמר בה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו', י"ג). הציווי בנוגע לפרעה מובן: משה ואהרן אמורים לדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל לאלתר. אולם מהו הציווי אל בני ישראל?

לפי תשובת המכילתא שמופיעה בפירוש רש"י ה' ציווה את משה ואהרון להנהיג בנחת את בני ישראל ולסבול אותם. בכך הם נדרשו לאמץ מנהיגות מתחשבת וסובלנית, כזו שתהיה אנטי-תזה מוחלטת לזו של פרעה שבצילה הם גדלו. מנהיגים המובילים מהפכות גדולות עלולים לנהוג בתקיפות ובדורסנות כלפי עמם. ראיית המטרות הגדולות והפעילות להגשמת החזון הקולקטיבי, עלולות לגרום להם להיות קצרי רוח כלפי האזרח הקטן ולהתעלם מצרכי האינדיבידואל. ה' ציווה על משה ואהרן לגלות סבלנות ורגישות כלפי כל אחד מישראל, בד בבד עם התקיפות והנחישות שעליהם לגלות כלפי פרעה והמצרים.

פרשנות אחרת מופיעה בתלמוד הירושלמי, שם מסבירים חכמים: "על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים" (ירושלמי, ראש השנה ג', ה'). הסבר זה מעורר תמיהה גדולה: מדוע נבחרה דווקא המצווה הספציפית של שילוח עבדים להיאמר לבני ישראל לפני כל שאר המצוות? יתרה מזו, מה מקום יש לצוות אותם על כך, כאשר הם עצמם נמצאים במצב של עבדות?

רבי מאיר שמחה מדווינסק כותב בספרו 'משך חכמה', שגם אז במצרים היו בין בני ישראל נכבדים בני חורין שהעסיקו אצלם עבדים עבריים, אולם נראה שהנחה זו אינה הולמת את פשט המקרא. סביר יותר להניח ש-ה' מצווה כאן את עמו שכאשר יהיו להם עבדים בעתיד, הם ינהגו בהם בהוגנות, ישלחו אותם בשנה השביעית כדרישת התורה, ולא יתעמרו בהם כפי שעושים להם כעת המצרים. הרעיון שמגולם בהסבר זה קובע שאין לבני ישראל זכות ליהנות מהנסים הגדולים של עשר המכות ויציאת מצרים, אם הם עצמם עתידים להתנהג בדומה למצרים.

אכן לדברי התלמוד הירושלמי גלות ישראל בחורבן בית ראשון באה כעונש על התעמרות בעבדים: "לא נענשו בני ישראל שגלו מן הארץ אלא על פרשת שילוח העבדים" (שם). בסיס לדברים מצוי בתוכחת הנביא ירמיהו על יחסם היהודים לעבדיהם. בדבריו הוא מציין: "כה אמר ה' אנוכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו..." (ירמיהו ל"ד י"ג-י"ד). בהמשך לכך אנו מוצאים בתחילת ימי הבית השני את נחמיה זועק והתקומם כנגד שבי ציון שכבשו את אחיהם לעבדות (נחמיה ה, ה-ו).

גבו המצולק מהצלפות של גורדון העבד הנמלט. תמונה מפורסמת זו מ-1863 הופצה בידי מתנגדי עבדות על מנת להביא לביטול העבדות (אתר רשמי , נחלת הכלל (ויקיפדיה))
גבו המצולק מהצלפות של גורדון העבד הנמלט. תמונה מפורסמת זו מ-1863 הופצה בידי מתנגדי עבדות על מנת להביא לביטול העבדות (צילום: ויקיפדיה)

מדברי הירושלמי עולה שהמצווה הראשונה שהצטוו בה ישראל לא הייתה קידוש החודש, כפי שרגילים לחשוב, אלא המצווה לגלות יחס אנושי ומתחשב בחלשים ביותר. המסר הראשון שנדרשו משה ואהרון להעביר לעם ישראל היה ש-ה' ישחרר אותם מעבדותם, רק אם הם יתחייבו לשחרר אחרים מעבדות. דווקא הזמן בו בני ישראל עדיין נתונים בעבדות הוא ההזדמנות המתאימה ביותר לדרוש מהם שלא יהפכו בעתיד לאדונים עריצים ומשעבדים. כאש טעמה המר של העבדות עדיין בפיהם, והם ערים לעוול המוסרי שבה, הם עשויים להפנים היטב את החובה לגלות יחס נאות לכפופים להם בעתיד.

שני הפירושים לציווי שקדם לגאולה מלמדים אפוא על אותה נקודה מרכזית העומדת ביסוד התורה כולה: היחס לאחר בכלל ולחלש בפרט. הפירוש הראשון קורא למנהיגים באשר הם לגלות סבלנות ורגישות: מעסיקים כלפי עובדיהם, מורים כלפי תלמידיהם וכדומה. הפירוש השני דורש מכל אדם בישראל לחוש בצערם של החלשים בחברה, לגלות אכפתיות והתחשבות, ולתרגם אותם לעשייה מתקנת. מימוש הצווים המוסריים-חברתיים הללו יעשה אותנו ראויים לגאולה שלימה.