מכות מצרים: לתבוע מהמנהיגים שלנו לקחת אחריות

סיפור מכות מצרים הוא מיתוס במובן הזה שמיתוסים אמורים ללמד אותנו משהו אודות עצמנו. האם אנחנו מאפשרים לשליטים שלנו, בחסות הדמוקרטיה, לנצל את השררה שניתנה להם גם במחיר של הפקרת העם?

עשר המכות: מכת כינים על-פי ג'יימס טיסו (אתר רשמי , נחלת הכלל (ויקיפדיה))
מכת כינים. ציור של ג'יימס טיסו

הקריאה המסורתית רואה את מכות מצרים כניסיון של אלוהים להתחבב על עם ישראל. הוא מפגין את עוצמתו ומחזק את ליבו של פרעה ובכך, הוא דואג שעם ישראל יתחזק באמונתו. אבל חשוב לשים לב שעם ישראל לא יודע שאלוהים הוא זה שמחזק את לב פרעה. הוא מסתכל על אלוהיו ועל מלכו כעל יריבים שקולים, שבמשך עשר מערכות נלחמים זה בזה. אלוהים במתקפה חזיתית של דם, צפרדע ושחין - ופרעה מלך מצרים במגננה עוצמתית. עם ישראל, במשך שנות שעבודו במצרים, הפנים את התפישה המצרית שלפיה, פרעה הוא מעין אל - והוא מסתכל בהשתאות ובסקרנות על קרב הטיטאנים שמתחולל באולימפוס של הקדוש ברוך הוא ושל פרעה.

המפסידים הגדולים בקרב הזה בין אלוהי העברים ואלוהי המצרים - הם כמובן בני ובנות העם המצרי, שסובל ממכות קשות שפוגעות ביבול, בפרנסה, בבריאות ובחיים התקינים. עשר גזירות איומות ונוראיות שבוודאי היה קשה עד בלתי אפשרי להתקיים בתוכן.

למעשה, עד שלא הורג אלוהים את בנו בכורו, פרעה מוכן להקריב את עמו למען המשך קיום שלטונו. מה יעשה מנהיג על מנת להמשיך ולקיים את שלטונו על עם ישראל המשועבד? עד לאן ילך? ומה בסוף שובר אותו? מות בנו. הפגיעה בביתו, בהמשכיות שלטונו ושלטונה של שושלתו. בסופו של דבר, גם עם הכאב האישי שבוודאי פקד אותו על מות הבן - מה ששובר את פרעה ומאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים היה החשש של השליט מהפסקת שלטונו.

תאוות השלטון של פרעה מעבירה אותו על דעתו ומוליכה אותו בדרכים אכזריות כלפי עמו. מובן מאליו שזהו סיפור קיצוני ביותר וכי רודנים שאכפת להם רק משלטונם, גם במחיר של מות נתיניהם אינם בנמצא בישראל. תהיה זו רמיזה חמורה ביותר לומר שכך הדבר.

עשר המכות: מכת דבר בציורו של ויליאם טרנר, 1800 (אתר רשמי , נחלת הכלל (ויקיפדיה))
עד שלא הורג אלוהים את בנו בכורו, פרעה מוכן להקריב את עמו למען המשך קיום שלטונו. מכת בכורות, ציור של לורנס אלמה-טדמה.

אולם סיפור מכות מצרים, לפחות לקורא החילוני, הוא מיתוס נצחי. לא מיתוס במובן הזה שהוא שקרי, אין זה משנה כלל וכלל אם הוא היסטורי או לא - כי הוא מתקיים בתודעה הקולקטיבית שלנו כבר אלפי שנים. סיפור מכות מצרים הוא מיתוס במובן הזה שמיתוסים אמורים ללמד אותנו משהו אודות עצמנו. האם אנחנו מאפשרים לשליטים שלנו, בחסות הדמוקרטיה, לנצל את השררה שניתנה להם גם במחיר של הפקרת העם? האם אנחנו תובעים ממנהיגינו באמת לקחת אחריות על המצב עליהם הם מופקדים, לומר לעתים "נכשלתי" ולפנות את מקומם? האם תאוות השלטון והרצון לשמור על הכיסא אינם מסמאים את עיניהם בעוד שעמם כורע תחת יוקר המחיה, שליש ממנו ממש מצוי בעוני, מרביתו חשוף לטרור, לבידוד בינלאומי הולך וגובר ולמלחמה בכל קיץ?

במיתוס חלופי היה קם העם המצרי וזועק "די", מתקומם על פרעה ומחליף אותו בשליט שאכפת לו מגורל עמו, לא רק מהישרדותו הפוליטית. במיתוס חלופי היה העם המצרי זועק בכל עוצמתו לפרעה שיפנה את כיסאו, עוד הרבה לפני שבנו מת ושובר את רוחו. אבל המיתוס החלופי הזה לא נכנס לדפי התנ"ך, ומה שקיבלנו הוא ציבור מצרי חלש ורפוי-דעת, שנותן לפרעה להתעלל בו, והכל בשביל לשמור על הכיסא. אם כן, איזה מין עם נהיה אנחנו?