פרשת יתרו: בחברה בריאה מקשיבים ליריב הפוליטי

שרת התרבות מנסה לסייג את חופש הביטוי של דעות שאינן לרוחה, החולקים עליה מדביקים לה תוויות של פשיזם, וכשהיא נושאת דברים, הם לא מוכנים להקשיב להם. אין אפשרות להגיע להבנה בין בעלי מחלוקת בלי הקשבה אמתית לדברי היריב

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
מירי רגב בדיון בועדת החינוך בנושא גלגל"צ (נועם מושקוביץ)
שרת התרבות והספורט מירי רגב (צילום: נועם מושקוביץ)

פרשה של שלום היא פרשת "יתרו". הפרשה הקודמת, "בשלח", החלה במלחמה בה פרעה רודף אחרי בני ישראל, והסתיימה במלחמת עמלק. הפרשה הבאה, פרשת "משפטים", עוסקת במריבות ובסכסוכים בתוך החברה היהודית. בתווך ניצבת לה פרשתנו, שרוח של שלום שורה עליה.

פרשתנו נפתחת בפגישת שלום בין משה ויתרו: "וישאלו איש לרעהו לשלום" (יח, ז). בהמשך, יתרו משיא למשה את הצעתו המפורטת לייעול מערכת המשפט, שמטרתה להביא שלום: "אם את הדבר הזה תעשה... כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" (יח, כג). במרכזה של הפרשה עומד מתן תורה, אשר "כל נתיבותיה שלום" (משלי ד), וכדברי חז"ל: "התורה כולה שלום" (תנחומא צו). בסיום הפרשה מופיע האיסור לסתת בכלי ברזל את אבני המזבח, וזאת משום שתפקידן, כדברי רבן יוחנן, להביא שלום: "ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב"ה "לא תניף עליהן ברזל" - המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה… על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".

ארבעה סוגים של שלום מופיעים אפוא בפרשה: שלום משפחתי – בין משה ויתרו, שלום חברתי – באמצעות מערכת המשפט, שלום כלל עולמי – שהתורה נועדה להביאו, ושלום בין ישראל ל-ה' – באמצעות המזבח.

השלום מתחיל מהיכולת לשמוע את האחר

אולם החידוש המיוחד שאני מוצא בפרשתנו איננו רק בחשיבות השלום ובמרכזיותו, אלא בכך שבפרשה רמוזה גם הדרך להגיע לשלום. אנו מוצאים בפרשתנו עובדה מעניינת: כל שלום בא בעקבות שמיעה. פגישת השלום בין יתרו ומשה מתחילה ב"וישמע יתרו". העם בא על מקומו בשלום בגלל: "וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר". מתן תורה מתרחש בעקבות: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי", וההיענות של בני ישראל לאתגר זה, כאשר אמרו: "נעשה ונשמע". בסיום הפרשה, לפני דיני המזבח מופיעה שוב השמיעה, כאשר העם מבקש: "דבר אתה עמנו ונשמעה".

השלום מתחיל מהיכולת לשמוע את האחר, להקשיב זה לזה. אי אפשר שישרור שלום בלי הקשבה, לא פעם אנו מגלים אצל אנשים נטייה לחשוב שהם כבר יודעים מה יש לשני לומר, והם אפילו מתיימרים לדעת מדוע הוא חושב את מה שלדעתם הוא חושב. בדרך זו מתחדדים סטריאוטיפים, ואין כל דרך להגיע לשלום. תופעה זו רווחת מאוד בזירה הפוליטית ובמאבקים שונים שמתקיימים בחברה, כאשר מחנות שונים מתבצרים בתפיסות סגורות של האחר, נמנעים מלהקשיב לו, ומדביקים לו תוויות שמייתרות ומונעות כל שיח ודיאלוג. בדרך זו היריבות מתעצמת, העוינות מתגברת, והדרך לפיוס ולהבנה הדדית נחסמת.

אנו עדים לתהליכים מסוג זה כיום ביריבות שהולכת ומחריפה בין ארגוני ימין לארגוני שמאל כאשר כל מחנה מדביק תוויות לאחר, ואף לא אחד מהם מוכן להקשיב ליריבו ולשמוע טיעונים ודעות לגופם של הנושאים שבמחלוקת. בהקשר דומה אנו רואים את שרת התרבות מנסה לסייג את חופש הביטוי של דעות שאינן לרוחה, והחולקים עליה, מנגד, מדביקים לה תוויות של פשיזם, מקרתיזם ושאר איזמים, וכשהיא נושאת דברים, הם אינם מוכנים כלל להקשיב להם.

"שתולים בתרבות" - קמפיין תנועת 'אם תרצו' נגד אמנים. ינואר 2016 (סריקה)
כל מחנה מדביק תוויות לאחר, ואף לא אחד מהם מוכן להקשיב ליריבו. קמפיין השתולים של "אם תרצו"

החברה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה רמה גבוהה מדי של עוינות ושנאה בין חלקיה, ולכן יכולת ההקשבה היא בנפשנו. אין אפשרות להגיע להבנה ולשלום בין בעלי מחלוקת בלי הקשבה אמתית לדברי היריב ולמשאלות לבו. חברה בריאה היא כזו שיש בה הקשבה אמתית ליריב הפוליטי, לאחר האידאולוגי ולשונה בחברה, בעבודה ובמשפחה. כשמקשיבים היטב, אפשר לפעמים לראות את הקולות ממש כמו שהיה במעמד הר סיני, ולהבין דברים שלא ניתן להבינם בעולם שאין בו אקוסטיקה טובה ואווירה של הקשבה.

לא פלא שפרשת 'משפטים' מתחילה ברציעת אזנו של העבד. הפרשה שעוסקת בסכסוכים ובמריבות, פותחת בלחיצה חזקה על שורש הבעיה: אנשים שאוזנם שמעה בהר סיני… אך הם לא היטיבו להקשיב.