אני דתיה ששירתה בצבא וגם הבת שלי תשרת

בימים האחרונים נשמעים שוב קולות התוקפים בחריפות כל אפשרות של שרות נשים דתיות בצה"ל. שרתתי בצה"ל בחיל החינוך, אמי שרתה בנח"ל הדתי ואני מניחה שאף בתי תתגייס. עבדתי במשך כמה שנים כמנחה של מורות חיילות דתיות המשרתות בעיירות פיתוח, מטעם המחלקה לתרבות תורנית. אנו חלק מקבוצת גדולה, שאי אפשר להתעלם ממנה, של נשים דתיות שמאז קום המדינה שרתו ומשרתות בצה"ל. אי אפשר לטעון באופן קולקטיבי שהשרות בצה"ל הוציא אותנו מכלל החברה הדתית, הרחיק מקיום תורה ומצוות או הפריע להקים משפחה ולגדל ילדים.

דיון לגבי יתרונות וחסרונות שרות צבאי לנשים דתיות הוא חשוב. אין צורך לומר שלגיטימי להתווכח בעניין זה ולנקוט דעות שונות. לצערי, הקולות הנשמעים בימים האחרונים אינם קולות של דיון, וויכוח ונקיטת עמדה, אלא ניסיון להציג עמדה אחת כאמת המוחלטת והבלעדית. בדברים שלהלן אני מבקשת להציע כיצד צריך, לדעתי, להתנהל הדיון והבירור בעניין זה, הן ברמה הציבורית והן על ידי הצעירות העומדות בפני הכרעה זו, ההורים ומערכות החינוך.

המשרתות בשרות צבאי או לאומי, וכן הבוחרות להצהיר ולא לשרת כלל, אינן עוד ילדות. הן נשים צעירות בנות 18, אזרחיות לכל דבר ועניין במדינת ישראל, בוגרות מצד חיובן ההלכתי ואחריותן על כל בחירה בחייהן. כשם שהדיון ביחס למסגרות השרות המתאימות לבחורים דתיים מתקיים עם הבחורים עצמם, כך צריך להתנהל הדיון גם לגבי הצעירות הדתיות. השימוש ב"בנות" עבור מי שכבר מלאו להן 18, משקף התייחסות לנשים כאל מי שאינן מסוגלות לזהות נכון אתגרים ולהתמודד עמם, ועל כן צריכות שיכוונו אותן ויחליטו עבורן. ליווי ותמיכה וודאי נדרשים, אך באופן בו מנחים מלווים ומייעצים לאנשים צעירים ולא באופן בו מכוונים ילדים ומכריעים עבורם.

בכל השאלות הנוגעות לתנאי השרות, כגון: האפשרות לשמור על אורח חיים דתי וצנוע, מערך הליווי הקיים לחיילות בכלל ולחיילות דתיות בפרט, התנהלות הצבא במקרי הטרדה וכד' יש להסתמך על עובדות ולא על שמועות. אם יש בעיות צריך להעלותן ולא להתעלם מהן. אפשר וצריך לעמת את רשויות הצבא עם בעיות אלו ולדרוש תשובות, בדיוק כפי שנעשה לגבי מסגרות השירות לחיילים דתיים.

כשאני עמדתי לפני 25 שנה בפני בחירת מסלול השירות, הכרתי היטב את העמדה בה נקטו רבים ממוסדות הציונות הדתית ורבניה לפיה - כל בסיס צה"לי הוא "גוב אריות", כל החיילות עסוקות בהגשת קפה למפקדים ואין כל אפשרות לחיילת לשמור על אורח חיים דתי בצבא. כבר אז אני וחברותי היינו מודעות לפער הקיים בין הצגה זו לבין המציאות.

בפועל שרתתי בבסיסים גדולים של חיל החינוך, בתוך קבוצת חיילות גדולה ואיכותית, שלפחות שליש ממנה דתיות כמוני. במהלך השירות לא הגשתי קפה לאף אחד. רוב סגל הפיקוד מעלי היה מורכב מנשים. לא נתקלתי בקשיים מיוחדים בשמירת אורח חיים דתי, כשרות נשמרה בהקפדה, חל איסור חמור על כניסת גברים למגורי הנשים, לא התקיימה שום פעילות המצריכה חלול שבת, וההתייחסות אלינו הייתה מכבדת מאד.

ידעתי מראש שאגיע לבסיס זה או לדומים לו. וודאי שהיו אתגרים סביב התפקיד הקשה וסביב מפגשים אנושיים שונים, אך אלו היו גם מנת חלקן של חברותי בשרות הלאומי, והם הכינו אותי, כשם שהכינו אותן, לחיים בוגרים המלווים תמיד בהתמודדות.

אני מודעת לכך שהתיאור הזה לא משקף את המצב בכל בסיסי צה"ל, אך לפחות באותה מידה, התמונה הדמונית המיוחסת לכלל מסלולי השרות של נשים לא משקפת את המצב. הבסיסים בהם שרתתי קיימים גם היום, נשים דתיות רבות מאד שרתו בהן מאז. מסגרות דומות קיימות גם בחיל המודיעין.

כיום, צעירה דתיה הבוחרת לשרת בצה"ל יכולה לפנות לאחד הגופים המרכזים מידע על מסלולי השרות ומציעים הכנה לקראת השירות במסגרת מדרשה, אפשרות של שרות כחלק מקבוצה, וליווי של החיילות במהלך שירותן.

אין לי ספק כי יהיו שימשיכו להתנגד לשרות נשים דתיות בצבא ויהיו שיתמכו בו. דומה שבסיס ההתנגדות או התמיכ, לא עומדות מחלוקות גדולות בהלכה אלא תפיסות עולם שונות. למשל: האם תפקידה המרכזי ואולי הבלעדי של אישה יהודייה הוא הבאת ילדים לעולם וגידולם והוא שונה מאד מתפקידו של גבר יהודי, או ששניהם גם יחד מופקדים על גידול הילדים ומשניהם כאחד מצופה לעשות ולתרום גם במעגל הקהלתי, הלאומי והאוניברסאלי. זו אינה שאלה הלכתית. כאשר פורשים את השיקולים השונים בפני המעומדות לשרות והוריהן צריך בהגינות להבחין בין הלכה לבין השקפה.

זכותן של הצעירות העומדות לפני קבלת החלטה לקבל מידע אמין ומבוסס ביחס לכלל אפשרויות השרות הן בצבא והן בשרות הלאומי. זכותן של צעירות בנות 18 שיתייחסו אליהן כאל בוגרות כפי שמתייחסים לבני גילן. טוב יהיה עם הצעירות יעמדו על זכויותיהן אלו, ומתוך כך כל אחת תיטיב לבחור את מסלול השרות המתאים לה.

הרב שמואל אליהו: השרות הצבאי אינו ראוי לבת ישראל

לקבלת המפקדת: כשבנות דתיות יורות במטווח