בית המדרש מרוקן לגמרי. הסטנדרים עומדים דוממים, אור אחד דולק לצד הפרוכת. רק צמד דמויות יושבות בקצה בית המדרש, קרובים, על ספסל עץ. מדברים בשקט, רוכנים אחד אל השני, המילים אמונה ורוח והכרת הבורא ותשובה נופלות סביבם. תחושה של נעימות, ביטחון, התעלות.
גם אני חוויתי חוויה כזו בישיבה התיכונית בה למדתי, בימים בהם הייתי סוער ומבולבל, נע במהירות בין חוויות של סקרנות לגבי החוץ, אשר בקצהו עומדת החילוניות לבין חיי הישיבה והמרחב הדתי. הרב ביקש לקרב אותי, להכניס אותי מחדש אל המרחב הדתי, אל האמונה ותחושת הקרבה המצויה בחיים דתיים. אבל התמונה הזאת בעייתית מאוד, המתח המצוי ברגעים כאלה אינו בריא והאקלים שנוצר בתוך השיח הרוחני אינו נטול, ולא יכול להיות נטול, כי כך טבעו, מארוטיקה.
במשך שנים זנחו בעולם הדתי-לאומי את השיח הארוטי והתכחשו אליו. התכחשות זו יוצרת את האקלים ההומו-ארוטי המצוי בישיבות התיכוניות. אקלים טבעי והגיוני בתוך דוד רותח של נעורים, הורמונים וחיים משותפים. האם הביולוגיה מגרשת את עצמה מכוון שלומדים תורה? האם התפתחות טבעית של הגוף היא עניין שמתרחש רק באזורים מסוימים של הנעורים?
ההשתקה הזאת הצמיחה גם את הרב קופולוביץ שהיה ראש הישיבה שלי בנתיב מאיר (עד שהעיף אותי) והרב אלון שהיה רב בית הספר היסודי בו למדתי (חורב) ואצלו סעדתי ארוחות שבת נפלאות, בנו היה חברי ואני מכיר לעומק את משפחתו. הרב אלון הוא אדם מתוק, חכם ונדיב. ללא קשר לכך, יש סיכוי סביר לגמרי שכדרך העולם הוא גם סוער מבחינה פנימית ומינית. אין זה חטא.
החטא הוא במימוש הכרוך ביחסי מרות; החטא הוא בחדרים סגורים בחצות הלילה; החטא הוא אישי אבל יותר מכך ציבורי. הציבור הדתי-לאומי עיצב בעצמו את המערכת המאפשרת את אותם מפגשים עקומים, וקירוב תלמידים מובחרים אל רב מסוים - תחושת הקרבה לרב והרעפת היחס שלו משבשים את שיקול דעתם.
החטא הוא גם בקידום אותן שיחות נפש, שנערכות בעומק הלילה, מול ארון הקודש; באותו מרחב מטושטש של אבהות, ידידות ומרות שרבנים מפעילים על תלמידים; בהתעלמות מהתפתחויות ושינויים בשיח המיני בציבוריות הישראלית.
באופן פרדוקסלי, גם היחס לקהילה ההומו-לסבית הוא חטא - אות קלון על הרבנות הדתית -לאומית. ליחס הזה - הנמצא אי שם בין התעלמות, התכחשות וסלידה פומבית - חלק גדול בעיוותים שסופם גם מקרהו של הרב אלון, בחוסר היכולת לדבר על נושא בסיסי, נפלא וחשוב כמו מיניות.
היום הזה אינו רק יום הדין של הרב אלון, כי אם של הציבור הדתי-לאומי כולו. אני מתפלל שהרב אלון יוכל לעמוד ולומר "חטאתי", להתמודד עם החטא ולאחר מכן גם להוביל בכוחו האישי שינוי עמוק בציבור הדתי-לאומי. אני מקווה שלא ייבלע בתוך תחושת הנרדפות המצמיחה את ההתעלמות והעיוורון.
ליבי עם משפחתו, אך יותר מכך אני מקווה שהציבור הדתי- לאומי יתעורר מקהות החושים שלו, מחוסר היכולת להתמודד עם נושאים מושתקים, מההתעלמות וההזנחה של צדדים חשובים בקיום. חלקים גדולים מהציבור הזה אינם מוכנים לצאת מגיל ההתבגרות המבויש. יש לשנות את מערכות היחסים בין רבנים לתלמידים, את האווירה והשיח בישיבות ובאולפנות, ובעיקר את היחס לשונה ולאחר, ויפה שעה אחת קודם.