מתי ואיך הומצא העם היהודי?

מגילת אסתר, הינה בעצם המקור התנ"כי הראשון להגדרת עם ישראל כ"יהודים". אנו רגילים כיום לעיסוק בשאלת "מיהו יהודי", אך אולי לפני כן יש לשאול "למה, בעצם, יהודי?" כיצד ומדוע קיבלנו את הכינוי "יהודים"?

שורש המילה 'יהודי' הוא מהשם 'יהודה', שהיה אחד משנים-עשר השבטים, בנו הרביעי של יעקב אבינו. ההסבר המקובל הוא, כי במהלך תקופת בית ראשון הוגלו כמעט כל השבטים, שהיו שייכים ל"מלכות ישראל", למקום בלתי נודע, ולכן רוב היהודים לאחר תקופה זו הינם צאצאי השבטים יהודה ובנימין בלבד. מכאן הכינוי "יהודי" לכל האומה הישראלית, על-שם שבט יהודה שהיווה את רובו המכריע של העם.

אך דווקא האזכור הראשון של המונח "יהודי" במגילה, שהוא למעשה האזכור הראשון של כינוי זה בתנ"ך, נוגד לכאורה להנחה זו: שימו לב מיהו הראשון הזוכה לתואר "יהודי" – "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר .... איש ימיני", מרדכי, גיבור המגילה, צאצא מובהק לשבט בנימין ("איש ימיני" פירושו – איש שבט בנימין) דוקא הוא הראשון המכונה "יהודי"! מדוע לא תיארה אותו המגילה כ"איש ימיני היה בשושן הבירה"?

לשם כך עלינו להפליג כמה מאות שנים לאחור בהיסטוריה, לאירוע המכונן המרכזי בחייו של יהודה, אבי שבט יהודה, המתואר בפרוטרוט בספר בראשית: בני יעקב נאלצים לרדת למצרים כדי להשיג מזון למשפחת אביהם בשנות הרעב. במצרים הם נתקלים במשנה למלך המקומי הכל-יכול, ואינם מעלים בדעתם שהוא אחיהם יוסף. אותו משנה למלך מערים בדרכם קשיים ומבוכות, עד שלבסוף הוא דורש לקחת מהם את אחיהם הצעיר, בנימין בן הזקונים, להיות לו לעבד. הבלבול והמבוכה רבה: הרי הם נתונים לחסדו של ה"שליט המצרי", כל כלכלתם וחיי משפחותיהם תלויות בו, וכי ניתן בכלל להתעמת איתו?

כאן מופיע האח יהודה במלוא עוצמתו. "ויגש אליו יהודה" – חז"ל מפרשים זאת, שלמרות שיהודה נקט בכל הגינונים ותוארי הכבוד הנדרשים, הרי שבאותו "ויגש" היתה תקיפות ודרישה בלתי-מתפשרת: "או שתחזיר את בנימין וניפרד לשלום, או שאני באופן אישי מכריז בזאת מלחמה על מצרים כולה!"... יהודה לא הכחיש את כוחו של שליט מצרים, או את התלות הזמנית של בני יעקב בעוצמה הכלכלית המצרית. כלפי חוץ הוא הכיר בכך, ואף דיבר בשפה המקובלת אל מלך, "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני"; אך עם זאת הוא ידע היטב שבמצבים ורגעים מסוימים, יש לקום באופן נחוש ולהכריז בגאון "אף אחד לא יהיה אדון על נשמתו של בן יעקב אבינו! תרצו או לא תרצו – כך יהיה ולא אחרת!"

יהודה היה התגלמות היהודי הגולה הפוסע על גשר צר מאוד: מצד אחד הוא חייב לחיות בשלום עם שכניו, לציית לחוקי ומנהגי המדינה בה הוא יושב, ולהתפלל לשלומה של מלכות; אך עם זאת, יש לו האומץ והתקיפות לעמוד בעוז כנגד האימפריות הגדולות בעולם כדי להגן על אמונתו ועל חייו הרוחניים. בנקודה זו אף אחד לא יכתיב לו את דרכו – להיפך, הוא ה"בעל-הבית" האמיתי על העולם.

זו בדיוק היתה דרכו ומשנתו של מרדכי, גיבור סיפור המגילה. מרדכי לא היה רק צדיק העוסק בתורה ומלמדה לרבים. על-פי מדרשי חז"ל, עוד לפני ש"גידל המלך אחשורוש את המן", מרדכי כבר היה מן השרים החשובים בממלכת אחשורוש. התיאור "יושב בשער המלך" איננו מבטא רק את מיקומו האסטרטגי, אלא בעיקר את מעמדו הרם בחצר המלוכה. מרדכי ידע היטב כיצד להתנהל במציאות הגלותית שבין תקופת המקדש הראשון לשני. הוא הנהיג את בני ישראל בזמן שבו חווה העם לראשונה מצב של עבדות ושעבוד לאימפריה הנכרית הגדולה, והוא עשה זאת בדיפלומטיות ובהתייחסות נכונה ומציאותית כלפי הממשל וחוקיו.

אך ברגע ש"כל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן"; כאשר עומדת למבחן אמונתו של היהודי, וחירות חייו הרוחניים – כאן מזדקפת קומתו של מרדכי המנהיג, והוא מכריז "לא יכרע ולא ישתחוה!" אף כוח בעולם איננו שולט על חיינו הרוחניים. אחשוורוש יכול לשלוט ביד חזקה על מאה עשרים ושבע מדינה, אך לא על אמונת ישראל. זו היתה ההנפה הפומבית הראשונה של דגל יהודה – "כך ולא אחרת!"

כשהתלמוד הבבלי נדרש להסברת הפסוק "איש יהודי היה", הוא קובע "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". קביעה זו מוסברת על-פי אמרת חז"ל "כל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה". המילה "יהודי" נגזרת אפוא גם מהיותו "מודה" בכל התורה. תורת החסידות מחדדת זאת: המבחן של היותנו "יהודים" הוא כאשר אנו נמצאים במסגרת ובמגבלות שלכאורה יש "להודות"=להכיר בהם. מציאות חיים שבה אין אנו אדונים לעצמנו. או-אז, כאשר מגבלות אלו מאיימות לכבול גם את רוחו של היהודי, והנה הוא קם ומכריז בגאון שבענין זה אין הוא "מודה" ואיננו מכיר באף כוח שבעולם, אלא בכוחם של חוקי תורת ישראל, אזי נקרא הוא "יהודי" – ממשיך דרכו של יהודה.

אלפי שנים מאוחר יותר, בשנת 1927 בתחנת רכבת במוסקבה אל מול מאות יהודים, כשהוא מוקף באקדחיהם השלופים של שוטרי הק.ג.ב. הסובייטי, הכריז זאת במילים פשוטות רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי מלובביץ בקול חוצב להבות: "יהודים! רק גופינו הלכו לגלות, אך לא נשמותינו!"

למביט מן הצד נראה הדבר לכאורה כהימור מסוכן על גורלה של אומה. ואכן, לקורא רק את תחילתו של סיפור המגילה נראה כי אומץ גאה זה של מרדכי מביא לגזירת כיליון חלילה על העם כולו. אך סיומו הטוב של הסיפור, כמו גם סיומם של מאות סיפורים דומים לאורך כל גלויות ישראל, מוכיחות תמיד את ההיפך: דוקא ההתייצבות הנחושה והבלתי-אפשרית של הגנה "יהודית", בדרכו של יהודה, על חירותו הרוחנית של היהודי לחיות על-פי אמונתו וחוקי תורתו – היא זו ששמרה על נצחיותו של העם וניצחה את כל אויביו וצרותיו.

חז"ל מספרים לנו כי בתקופה הארוכה מאז נחתמה גזירת המן "להשמיד להרוג ולאבד", ועד לתליית המן וביטול הגזירה, היה באפשרותם של היהודים שבכל מדינות האימפריה הפרסית להמיר את דתם ולהינצל מהגורל המר הצפוי להם. אך הם דבקו במנהיגם הגאה מרדכי, ו"לא עלתה על ליבם מחשבת חוץ" – איש מהם לא חשב לרגע על אפשרות שכזו. זו היתה בעצם נקודת הזמן שבה התחיל סיפור הגבורה היהודי ההיסטורי הנמשך עד לימינו. עד כדי כך היתה תקופה זו חשובה, שבתלמוד נאמר שרק באותם ימים הושלמה קבלת התורה שהתחילה 800 שנה קודם לכן במעמד הר סיני. כביכול עדיין לא קיבל העם כלל את התורה, עד לאותו גילוי נאמנות טוטאלית באמונתו. זה היה הרגע ההיסטורי שבו זכה העם לכינוי הנעלה מכל – "יהודים".

חג הפורים מזכיר לנו שגם כאשר אנו חיים במאה ה-21, כשאנו לכאורה חלק מהעולם המודרני; אנו מדברים בשפתו, לומדים ועובדים למחייתנו בדרכו, ומהווים חלק מרכזי בהתפתחותו הטכנולוגית והחומרית; עדיין מפעמת בנו במלוא עוזה נקודת האמונה הפנימית של אותו עם ש"לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". כשה"עולם" פתאום שואל שאלות על ברית המילה היהודית; על חוקי הכשרות והשחיטה של תורתנו; ותוהה על הצורך במניעה מוחלטת של כל מלאכה ביום השבת – באותו רגע מזדקף ה"לא יכרע ולא ישתחוה" היהודי. אלו כלל אינם נושאים לויכוח, המציאות הסובבת אותנו כולה כמו אינה קיימת כלל באותו רגע. לאף כוח בעולם אין כל שליטה והשפעה על חיינו הרוחניים. "כך ולא אחרת

זו בעצם תוכנה של האימרה התלמודית "חייב איניש לבסומי בפוריא [=חייב האדם להשתכר בפורים] עד דלא ידע". מצב השכרות הוא רגע יוצא-דופן שבו האדם איננו מתחשב בסובב אותו, איננו מתנהג על-פי קודי הנימוס המצופים ממנו. הוא שמח, רוקד ושר בדיוק כפי שהוא עצמו רוצה, ולא איכפת לו מה יגידו ומה יחשבו האחרים. פורים נועד להזכיר לנו שישנם רגעים כאלו, שבהם עלינו לשכוח מהכל ולעשות רק את מה שאנחנו באמת מאמינים ורוצים – לחיות ולנהוג כ"יהודים", בניו אהוביו של בורא העולם.

תורת החסידות מסבירה, כי סיפור הפורים נקרא בשם "מגילת אסתר", משום שזוהי המגילה המספרת את סיפור ה"הסתר", סיפורה של תקופת הגלות הארוכה הנמשכת עד ימינו, שבה השגחתו של הא-ל ואהבתו לעמו הנבחר "מוסתרת" ובלתי-נראית. אך במבט בוחן ניתן לראות שדוקא בזמן זה מתגלה נס נצחיותם ונצחונם. שמחת פורים היא גדולה יותר מאשר בכל חג, משום שזהו החג שמספר את סיפורה ההיסטורי המופלא של האומה שגופה נכבל, עונה ושועבד, אך נשמתה וקומתה הרוחנית נותרה זקופה ובת-חורין לעד. "לחיים, יהודים!"