אחדות. כמה דרך עשתה המילה הזו בשמונה עשרה יום האחרונים. בראשית החטיפה היה אותו הלך רוח קסום ועצוב. אותה תחושה שרבים רבים יחד. יחד בהלם ובדאגה. יחד בתקווה ובתפילה. יחד בכאב ובזעם. ואני מאמין שזה אכן לפת כל אחד בנקודה כלשהיא בלב או בראש. גרם לו ולו לרגע להתכווץ, למראה הפנים היפים, למראה האמהות הרכות, למראה האבות הדואגים. לא מאמין שישנם רבים שיודעים לדחות את אותו רגש אינסטנקטיבי שעולה למראה הידיעה או הפנים.
אבל, לאט לאט התגנבה תחושה של אחדות מוגבלת אם לא סקטוריאלית. אחדות של בעלי הרגשות שידעו לשים בצד את עמדתם הפוליטית לאורך טווח נשימה ארוך, ולהזדהות בכל רגע עם גורל הנערים. אחדות של בעלי האמונה שידעו להתמקד בתפילה ובתקווה לפרוץ שערי רחמים. אבל, האחדות הבולטת והעוצמתית מכל הייתה של המחנה הדתי לאומי. המחנה הזה, שיודע בכישרון ובאומנות לבנות לעצמו עולם ערכים ורוח, מערכות חינוך והתיישבות, המחנה הזה נלפת וחיזק את אותו קשר פנימי של אמונה וגורל שמאפיין אותו עוד הרבה לפני החטיפה הזו או הרצח ההוא. וכך, לאורך הימים הארוכים בהם התקשה האדם הממוצע לשמר את המתח והדאגה והעניין, נצבעה הפרשה בגוונים יותר ויותר סקטוריאליים. ועצרת ההזדהות עם החטופים ביום ראשון האחרון, בה עיקר הנוכחים היו בני המגזר הדת"לי, שיקפה את זה חדות.
הדיבורים על האחדות הנפלאה שמאחדת את השורות, ומגלה את נשמתו הכמוסה של העם, היו בעיקר דיבורי משאלה פנימיים, שלא מצאו מקום בריאליה הישראלית. בפועל, התפורר דוק האחדות הישראלי בשלבים מאוד מוקדמים. ציר החלוקה המרכזי היה פוליטי, מחד ביקורות על המתנחלים על חוסר האחריות של נסיעה בטרמפים, או האמירות על כך שהם צריכים לדעת לשאת במחיר האידיאולוגיה, ומאידך, האשמת מדינת תל אביב באטימות או בניתוק, שיחזור כמו בומרנג בפצצת המצרר הבאה שתנחת בתוך הקפוצ'ינו המתקרר. הציר המקביל היה פשוט יותר. השגרה, החיים עצמם, תבעו את שלהם, והחטופים מצאו בה את משבצת הצער והכאב שלהם, בין משבצות הילדים והעבודה והמונדיאל והחופשה.
ישנם כאלה שעבורם ביטול האחדות של השבועות האחרונים הוא כפירה גמורה. והם צודקים. כי איך אפשר לבטל את שיתוף הכאב והתפילה והזהות? אכן, את הפעולה והתחושה לא ניתן לבטל, וטוב שכך, כי היא חורטת בלבבות שיתופיות נדירה. אבל הרצון לראות באותה שיתופיות סמל לאחדות רחבה יותר שקיימת בנו הוא נאיבי ושגוי. התאגדות תחת כאב היא לכל הפחות הזדהות אישית ולכל היותר שותפות גורל. היא איננה שותפות ערכית או זהות אידאולוגית. וברצון להחיל אחדות על הרגע הזה טמונים שורשי הפלגה. באמונה שישנו מכנה משותף קיים, שאם רק נחתור אליו ברגעי משבר או בשכנוע עמוק, הוא יפעם בלבבות ויגרם לאיחוד שורות, טמונה נאיביות רגשנית במקרה הטוב ופטרונות חינוכית-אידאולוגית במקרה הפחות טוב.
רוצים אחדות? ותרו עליה. ותרו על ניסיונות הקרוב והשכנוע, כי הם רק דוחים. אין ניסיון קירוב שלא טמונה בו ההנחה שהמקום בו אני נמצא טוב ונכון יותר. אין ניסיון שכנוע שלא אמור להסתיים בהכרעה לכיוון הצד שלי. וזה נכון לכל אחד בכל סוגיה ובכל זירה. אמנם שיח האחדות וקירוב הלבבות מצוי יותר בציבור הדתי-לאומי/מתנחלי, אבל הרצון להשפיע על דעת הקהל ולקרבה לעמדה מסוימת משותף לכל תנועה או גוף ערכי או פוליטי.
רוצים אחדות? העריכו את העדרה. נסו לחשוב על שום מה היא איננה. על שום מה ישנה קבוצת אנשים שבוחרת לחיות אחרת. שמוותרת על מקום הדת בחייה או שמעדיפה לגור בשטחים ולא במרכז. שמרותקת לשמינית גמר המונדיאל או שנוהרת לערב השקת ספר שירה. שמצטופפת סביב איזו חצר חסידית או שבוחרת בבניין דירות ראשלצי. אלו כמובן דיכוטומיות שעלולות להיות מלאכותיות אבל העיקרון מובן. נסו להבין לא רק מה אתם מרוויחים בבחירות שלכם, אלא גם מה עושה את בחירתם של אחרים לטובה עבורם.
ולבסוף. רוצים אחדות? היו בטוחים בעצמכם. האמינו בדרככם ללא חשש להיחשף לאורו של האחר.
ומכאן אפשר רק להרוויח. להרוויח את כל אותם סקטורים ומעגלים אנושיים שאינך חלק מהם. ולגשת אליהם מתוך צניעות מסוימת וכבוד, וללא איום וחשש. לקפוץ לתל אביב ולספוג את החיוניות העשירה הזו. לבקר בטלמון ולהעריץ את ההדדיות והקרבה הקהילתית. להבין שדוב חנין הוא ציוני אדוק בדרכו ושלרב דב זינגר יש בשורה נפלאה אישית וחינוכית. להקשיב לקריאה האנטי בורגנית של אנשי הגבעות או להבין את המוסר ששוברים שתיקה מנסה להנחיל.
רוח השבועות האחרונים יכולה לסחוף אותנו למחוזות טובים יותר או יכולה להתפוגג כלא הייתה. לו נשכיל לנצל את הקרבה הנדירה הזו להתבוננות מעבר לכתף, יתכן ובסוף נגיע לאחדות או לקיום נינוח והרמוני יותר. אם במקום זה מבטנו ישאר תקוע בטריטוריה המוכרת לנו, אזי אותה אחדות תעלם כשם שהופיעה.