מדובר בבית ספר מצוין, עם מנהלת נפלאה, מורים מיוחדים ויחס אישי נפלא ומקצועי. את האווירה הטובה רואים יום יום במסדרון והיא באה לידי ביטוי גם במבחני המיצ"ב. וגם, המיקום שלו אידיאלי- ממש מתחת לשכונה דתית חדשה וגדולה של בוגרי ישיבות ומדרשות של הציונות הדתית.
אבל, יש בו רק "בעיה" אחת: הוא אינטגרטיבי. יותר מידי אינטגרטיבי. אין לי מילה אחרת בכדי לתאר מוסד שרובו מורכב מיוצאי אתיופיה. למעשה, הוא מורכב מאוכלוסייה דתית מסורתית, אך לא כזו הנחשבת לחלק מהמגזר "שלנו". אנשים טובים ומקסימים אך לא כאלה שהתמזל מזלם, למדו בישיבות ובאולפנות והתחככו בברנז'ה הסרוגה. וכך, למרות כל יתרונותיו, אנשי מגזר הציונות הדתית לא שלחו לשם את ילדיהם.
לפני שנתיים, החליטו שתי משפחות חברות הגרעין התורני, לעשות את מה שנכון לעשות מבלי לתת חשבון:
הן הכניסו את ילדיהם לבית הספר. לפני שנה, החלטנו גם אנו להצטרף בעקבותן ולרשום את בתנו לאותו מקום. עוד משפחה הצטרפה ועמדנו על ארבע משפחות שבאות ממה שמכונה המגזר הקלאסי של הציונות הדתית.
אודה ואומר שההחלטה היתה מאוד קשה. ידענו שלמען הילדה זה הדבר הנכון לעשותו ואולם הסביבה ראתה זאת אחרת: "הרמה ודאי מאוד נמוכה", "יהיו לה שם חברות?", "עם מי היא תשחק?" ועוד. מישהו אמר לי שבגלל העבודה שלי אני מקריב את טובת הילדה. עניתי בשלילה והסברתי מדוע הוא טועה, ועדיין, אני זוכר היטב כיצד ביום הראשון ללימודים ממש פחדתי. שמא היא תישאר בודדה, שמא באמת אי אפשר לחבר בין אנשים "כמונו" לבין אנשים מאוכלוסיות ועדות אחרות.
ברוך השם, השנה הייתה מוצלחת מכל הבחינות ובתנו קיבלה המון. מסתבר שאת הבדלי הפערים החברתיים, הדתיות השונה והגזע האחר- הילדים בכלל לא רואים. הם בוחנים את חבריהם בהתאם להתנהגותם הרגילה, כמו למשל לפי מידת יכולתם לשחק יחד "קלאס" או "כדורגל". כשם שאני לא מבחין בין חבר רזה לבין חבר שמנמן, הן לא מבחינות בין צבעי הילדים. ממילא כולם כבר דור שני או שלישי ולכולם יש מבטא צברי.
השנה הכנסנו לאותו בית ספר עוד ילדה שעולה לכיתה א'. אלא שהפעם התמונה השתנתה לחלוטין: השנה הצטרפו יותר מעשרים משפחות מהגרעין ובעקבות כך נפתחו שתי כיתות א'. מה שהחל כבדיקה של עוד כמה משפחות הסתיים בנהירה רבתי של הרגע האחרון. ההורים שמבינים מהו סוד ההצלחה של המקום, התעקשו שבית הספר ימשיך להתנהל בדיוק כפי שהיה: יישאר אינטגרטיבי, ילדיהם יתערו בכיתות הקיימות, יישאר מעורב מגדרית ושהצוות הנפלא יישאר בדיוק כפי שהוא.
חוק העדר עשה את שלו והפעם בהיבט החיובי. הציבור הבין שיש משהו מאוד מיוחד בבית הספר הזה והצביע ברגליו. זהו החינוך הממלכתי דתי בתפארתו- זה שקולט את ילדי תפוצות כל ישראל ומקרב את כולם לתורה ולמדע מבלי לבדוק בציציות. למעשה, עדיין, חלק גדול ממוסדות החמ"ד הם כאלו וחשוב לציין זאת לשבח.
כל זה לא היה קורה אלמלא אותן שתי המשפחות שבאו ראשונות. אחת מהן, משפחת יורק, היתה זו שהובילה, יזמה חוגי בית וקיימה עשרות שיחות וטלפונים. כי ניסים לא קורים לבד. מישהו מבשל אותם.בשנה הבאה כבר לא יהיה צורך להסביר דבר, ההורים יבואו לבד. המחסום הפסיכולוגי שהיה מורכב מחסמים חברתיים, פשוט נשבר.
"ושבו בנים לגבולם".
הכותב הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו
המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד