יום שישי. שתיים עשרה בצהריים בדיוק. שיחת אם - בת. בדרך כלל בקשר לבישולי השבת. אבל בין השורות שומעים דברים שונים לגמרי.
אימא שלי מתקשרת אליי בכל שבוע. באדיקות.
יום שישי. שתיים עשרה בצהריים. מסתבר שזה זמן אידיאלי לשיחת אם -בת.
"רק התקשרתי לומר שבת שלום." היא אומרת.
אני מדפדפת בספר בישול חדש.
"לא נכון." אני אומרת. "את התקשרת לשאול אם כבר בישלתי לשבת."
הזיגוג מעל העוף נראה מושלם מדי.
"מה פתאום? איך דבר כזה עולה על דעתך?" היא מצטמררת לי מבעד לטלפון.
"טוב, אז שבת שלום." אני אומרת.
יש רחשים קלים. אני מאבחנת איך חוטמה מתעקם קלות בעודה מנסה לרחרח את האוויר שמשתרע מעבר לקו.
"את לא בישלת, נכון?" היא נשברת לבסוף.
"אני?"
האורז נראה פוטוגני בספר הבישול. למה לא אוסרים להשתמש בפוטו שופ גם במתכונים?
"נו, אז מי? כבר שתיים עשרה. מתי תספיקי להכין דג, חמין וממולאים?"
"לא אספיק." אני מהמהמת בעצב וטורקת את הספר על המוקפץ התאילנדי. "בכלל לא אכפת לך ממני. תמיד אהבת אותה יותר ממני."
"חשבתי שכבר התגברת על העניין עם אחותך."
"מי דיבר על אחותי. השבת. ממני לא אכפת לך."
"בטח שכן." היא אומרת. "אני רק לא רוצה שתגוועי ברעב."
"טוב." אני משתפת פעולה. "אז תגידי לי מתי בפעם האחרונה התקשרת ולא בשישי."
גלגלי מוחה חורקים והיא אומרת: "ביום ראשון."
"נכון, כי רצית לדעת מה עשיתי עם השאריות של החמין."
"לא נכון."
"כן נכון. אכפת לך רק מתול?ד?ת מלאכת מבשל. בקיצור, את לא רוצה לשמוע מה נאכל היום?"
מעבר לקו עור פנים קורן.
"חביתה." הזיגוג של הסלט נראה מפתה.
"חביתה?"הדם אוזל שם.
"כן והפעם אני משקיעה בחביתת ירק."
עכשיו אני נזכרת. זה לא רק בימי שישי.
זה לפני ואחרי צום כיפור. (צום קל. איך היה?) זה לפני נסיעה לחו"ל, כשהיא מביאה לי הררי קופסאות שימורים כדי שלא ארעב שם בנכר, ומפגינה ליקויי שמיעה מרשימים כשאני מעירה שהאיטלקיים הם עם מאוד לא מורעב.
ואז ההיתממות הזאת: "מה פתאום גליתי, אה, הבנתי. את חושבת שאני רוצה להחזיר אותך בתשובה?"
"יותר מדויק מזה לא יכול להיות." אני מאשרת.
"אבל איך עלה על דעתך?"היא שואלת ומוסיפה: "חביתה? תגידי לי את השתגעת?"
כמה שעות לאחר מכן קרני השמש מזהיבות את ירושלים. הבית הפוך לגמרי. חביתת ירק או עוף פוטוגני?
צלצול טלפון מנקב את הדממה המוזהבת. השמש נחרדת ובבהלתה מנחיתה עלינו את השבת בבת אחת.
הצלצול נדם.
שבת שלום.
