פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הר הבית - אין כניסה ליהודים ולמומינים

      למרות שתפילות הן לא הצד החזק שלה, כשחבר הציע לעלות איתו להר הבית, היא הסכימה מיד. רק כשהייתה מוקפת בשוטרים בדרך למעצר היא הבינה שיש דברים שאסור להכניס למקום הקדוש

      אם תכפילו שתים עשרה שנים בשלושת רבעי שעה בכל יום- תקבלו את סך התפילות שמלמלתי בחיי. לעומת שירה, תפילות מעולם לא היו הצד החזק שלי, וכשהמחנכת הייתה נועצת בי את מבטה, הייתי ממהרת לשלם מס-שפתיים ולמלמל במהירות. כן, אף פעם לא השתגעתי אחר תפילות. אבל כשחבר-ילדות סיפר לי על הנעשה בהר הבית, התחשק לי לטפס לשם. יש כאלו שיקראו לזה דווקא, חברי, למשל.
      "למה את רוצה לעלות לשם?" שאל אותי בחשד מובן. הוא הכיר את כל נטיותיי הפולחניות, שכללו כסיסת ציפורניים וגירוד טיפקס משולחן בית הספר, אבל תפילות ממש לא נכללו בהן. "מה זה למה?" התרעמתי. "אני מדריכת טיולים, לא?"
      "זה סיוט מה שהולך שם." אמר לי. "נתב"ג קטן עליהם."
      "לא נורא." אמרתי בלב שמח. "גם ככה טסתי רק פעם אחת. לא יזיק לי לשחזר את החוויה."

      ירושלים בשלג מהאוויר -הר הבית , ינואר 2013 (חטיבת דובר המשטרה)
      הר הבית מושלג (צילום: משטרת ישראל)

      כבר בגשר המוגרבים הרעוע הרגשתי תחושה משונה. המקום המה לובשי מדים. "כולם בשבילנו?" לחשתי לחברי. הוא הנהן. "יש כאן לפחות פי שניים שוטרים מאצטדיון טדי במשחק של בית"ר מול סחנין". כשהגיע תורנו בדקו אותנו שני שוטרים, "הבטחת לי". הוא הזהיר אותי ואני השתתקתי.
      "ארזת לבד?". שאל הראשון ולקח לי את הגז-מדמיע ואת 'זיכרונותיו של מומינאבא'. "אבל למה?" שאלתי. "בהר הבית, סליחה, אל אקצא, אין מקום לזיכרונות מכל סוג שהוא" הוא אמר וגם לקח לי חבילת טישיו. "אבל זה של המומינים. ככל הידוע לי, הם מעולם לא ביקרו בישראל, והטישיו שלי, מה הוא עשה לך?" התרעמתי."אין לבכות, להתפלל, להשתחוות, לקוד ולמלמל פסוקים". אמר השוטר והושיט לי תיק ריק ואז ניגש אלי השוטר השני. "לא הכנסת למגפייך את ספר תהילים?" הוא שאל בקול רך. ("זה השוטר הטוב. תיזהרי", לחש חברי המסור) הסמקתי, כי תמיד כששואלים אותי שאלות בקול נמוך אני מתמלאת ברגשי אשם, גם אם לא עשיתי דבר.
      "אני חוזר ושואל." אמר השוטר וחייך אלי בתוגה. "לא." אמרתי. "אפילו לא תהילים אחד, קטן?" שאל. "לא." "אפילו לא למנצח מזמור לדוד?" "לא." "ומה עם שלא עשני אישה, אה? תחשבי טוב." התעקש. חשבתי ואמרתי: "לא." וכדי להוסיף אמינות אמרתי: "אפילו באולפנא לא הייתי מתפללת." השוטר הרע דחף לי בורקה רעלה, צ'אדור עבאיה וכפיה- ממיטב האופנה האיראנית. "יש לך פרצוף של עושה צרות." אמר.

      "את מריחה את הקדושה?"

      "תנשמי, תנשמי" אמר לי חברי כשהגענו אל ההר. "את מריחה את הקדושה?" וכשראה את ניסיונותיי להגיח מן הרעלה לא המתין לתשובה. בשעה שסידרתי את הרעלה, שאל אותי חברי:"כיפת הסלע, מה הסיפור שלה?" דקלמתי: "ב691 לספירה , בנה עבד אל מאלכ את כיפת הסלע, שנמצאת בדיוק מעל אבן השתייה ו..."
      "מה אמרת?" איש ווקף מזרה עיניים התקרב אלינו. "לא אמרתי כלום." חברי הסתתר מאחורי גבי. פחדן הוא היה גם בצעירותו. "קום משם." קרא האיש וצעק למכשיר הקשר שבידו: "שני עבריינים נתפסו. אני חוזר ואומר: שני עבריינים. שלחו תגבורת" ואז הוסיף בטון מפחיד: "כדאי שתודי במה שאמרת.", "אמרתי שבשנת 691 עבד אל מאלכ.." גמגמתי."691? אנחנו פה מאז ומעולם. איברהים, חליל שלנו, היה פה לפני כן ואתה מדבר על 691? קח אותם." הוא אמר לשוטר שהגיע במרוצה והצדיע לו. "סליחה," אמרתי. "אבל אני רוצה לדעת על מה אנחנו עצורים." "על סילוף ההיסטוריה," אמר איש הווקף והוסיף. "ושלא תחשבי שלא ראיתי שהגנבת השתחוויה לכיוון אל אקצא." "זה כי נתפס לי הגב. תיכף תגיד לי שאתם גם כתבתם את המלך ליר." עניתי כשטבעת שוטרים הקיפה אותנו.

      כוח משטרה פורץ להר הבית (רויטרס)
      מהר !!! תעצרו את כל מי שמסלף את ההיסטוריה (צילום: רויטרס)

      מה זה השטויות האלו?" שאלתי כשהם דחקו אותנו לתוך ניידת. "ישבנו ודיברנו היסטוריה. ואני מבקשת לקבל בחזרה את ספר הזיכרונות של מומינאבא. זה עותק נדיר."
      "לא תקבלי." רשף אלי השוטר הטוב. "אני ידעתי שיש לך פרצוף של עושת צרות. לא ביקשתי ממך למחוק את תהילים?"
      "אבל אני נשבעת לך.." התחלתי ואז נתקלו עיניי בדמות מוכרת מאוד, שישב בניידת, לא הרחק מחברי. הייתה זו המחנכת מכיתה ט' והיא הביטה בי במבט נדהם. "הנה, תשאל אותה," פניתי לשוטר הטוב ואמרתי לה: "תספרי לו, תספרי לו איזה גרועה הייתי בתפילות." המחנכת הסתכלה עלי וקראה בקול שמחמי: "גלית, מה את עושה פה? דווקא את?"
      "נו תגידי להם כבר!" התחלחלתי מולה. היא נראתה מהורהרת. "אבל מצד שני, תמיד ידעתי שיש בך איזו קדושה. צדיקה!."

      "מורשעת!" פסקו השוטרים והובילו אותי ואת חברי לבית המעצר.