בשנים האחרונות יוצא לי לטוס לא מעט מטעם העבודה. האירוח של עמיתיי כולל טקס קבוע של ארוחה משותפת. כדי לחסוך בהסברי כשרות אני מתריע מראש שאני צמחוני. ואז, בארוחת העמיתים, מישהו שואל אותי אם אי פעם טעמתי בשר, ואני משיב שבשבוע שעבר טעמתי, וכך אני מוצא את עצמי שוב מסביר את הלכות הכשרות המוזרות של היהודים. פעם אחת נסעתי לפראג ועמיתתי הצ'כית יזמה ארוחת צהריים חגיגית ושאלה אותי מראש אם יש לי "dietry requirements", שזו הדרך המנומסת לשאול האם אני צמחוני, טבעוני או אלרגי. כדרכי השבתי שאני צמחוני. היא אמרה שזו לא תהיה בעיה, היא בכלל חששה שאולי אני אוכל כשר. הודיתי לה על הרגישות התרבותית וביני לביני שמחתי על כך שהפעם לא אצטרך להתפתל בהסברים דתיים, הם כבר יודעים עליי הכל.
אבל אז הגעתי מהקיץ של ישראל לגשם של פראג. ארוחת הצהריים לכבודי נקבעה לצום י"ז בתמוז. "היהודים האלה", יכולתי לנחש את המחשבות שלה בזמן שהסתכלתי עליהם אוכלים, "כמה כאב ראש הם עושים מאוכל".
שש מאות ושלוש עשרה מצוות יש בתורה. עשרה אחוזים מהן עוסקות באוכל, אני ספרתי. הקיבה היא זירת התרחשות מרכזית אצל שומר המצוות. אסור לאכול בשר עם חלב, אסור לאכול חמץ, אסור לאכול את גיד הנשה ושרצים ודם וערלה ובשר שור הנסקל. 59 מתוך 64 מצוות האכילה הן איסורים. ולכן זה די מרגש כשמגיעה מצווה שכל עניינה הוא אכילה. בתקופת בית המקדש היו מביאים קרבנות מנחה. הכהן היה מקריב רק חלק מעיסת הסולת של הקרבן. ומה עושים בשיירים? כאן מגיעה מצווה 134. יש לאכול אותם. "ילד טוב משאיר צלחת ריקה", זה לא רק דור שני לשואה.
דילמת השיירים פוקדת כל מטבח ישראלי אחרי ארוחות השבת. האם השאריות יזכו לגסיסה איטית בטאפרוור או שמא מוות מהיר בפח הזבל. האם הגבר יגיד: "בל תשחית" או שהאישה תצווה "בעל, תשליך" (בסוגיה הזו, בבית הוריי, זו החלוקה המגדרית). ובעניין הזה, בקרב שומרי האוכל בטאפרוור שבינינו, אפשר להצביע על שתי מגמות: המגמה הירוקה אומרת שעל כל אדם לצמצם את כמויות הפסולת שהוא מייצר. ולכן מי שלא אוכל את השאריות ולא ממחזר אותן לאחר השבת בצורת חלה מטוגנת עם פירורי חמין, לכל הפחות שיזרוק את השאריות לקומפוסט. הידעת? נתונים ירוקים מראים שהקומפוסטיזציה מצמצמת ב-50% את כמויות הזבל הביתי.
אבל יש דרך אחרת להסתכל על שאריות. מי שהיה בטיש חסידי יודע שפירורי לחם וקיגל משולחנו של הרבי הם מצרך מבוקש, ולא מטעמי קומפוסטיזציה.יש קדושה בשיירים של הרבי. מה עניין קדושה לשאריות קיגל? האנגלית יכולה לסייע לנו בדבר. המילה leftovers מורכבת משני המילים. left - מה שהושאר מאחור ו-over, מה שמעבר לנדרש. ה- leftover הוא הפשטידה הרביעית שמוגשת בסופה של ארוחה דשנה. היא מיותרת והיא משמינה. ובכל זאת היא סמל לקדושה דווקא בגלל שאין לה תכלית. המצווה לאכול שאריות לא נועדה לצמצם את הזבל בעולם אלא להרבות את המיותר בו. להזכיר לנו שבמקום שבו מסתיימות הסיבות התועלתיות מתחיל משהו אחר. וזהו הנשגב. כשלאה גולדברג נשאלה 'לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים?' היא השיבה:
"ומה לעשות בסוסים במאה העשרים/ ובאיילות?
ובאבנים הגדולות/ שבהרי ירושלים?".
שירים ליריים נוצרים מה-leftovers של החיים.
חסיד אחד הגיע לעשות שבת בבית האדמו"ר. להפתעתו הוא גילה שיש כלב בבית. שבת שלמה הוא התאפק, אך בצאת השבת הוא היה חייב לשאול: "מה החיה הטמאה עושה בביתו של הרב?", האדמו"ר חייך ואמר: "אני, שאוכל סעודה דשנה ומשביעה מדי יום, לא באמת זוכר שכל הטוב הזה הוא מ-ה' יתברך. ואילו הכלב הזה, שאוכל שאריות משולחני, מקפץ בהתרגשות לקראתי מרוב הכרת טובה". שאריות זה לא רק בפשטידות. הקורס הכי מעניין שלי באוניברסיטה היה משארית נקודות זכות. הרגעים הכי שפוכים ביום הם שארית הנמנום שלאחר ההתעוררות. הפעלת שארית הכוח בסוף הריצה היא רגע ההתעלות של הגוף. שאריות זה לא רק בפשטידות.
ולא צריך להיות כלב של אדמו"ר כדי להודות על השאריות שבחיים.