ספרדי, אשכנזי ותימני רלוונטים אולי בבדיחות. ובהלכה? זה כבר סיפור אחר!

תארו לעצמכם את המקרה הבא – שוטר עוצר נהג שנסע במהירות 100 קמ"ש בכביש עירוני.

לשאלת השוטר "איך אתה נוהג ?!"

עונה הנהג: "אני ממוצא אשכנזי-ספרדי-תימני (מחק את המיותר), ואצלנו בעדה, נוהגים לנסוע מהר ! "

להוכחת טענתו הוא יביא ראיות לכך, שבארץ המוצא של הסבא רבה שלו, אין הגבלת מהירות.

אני מניח, ומקווה, שאין אחד מן הקוראים החושב שזוהי טענה קבילה. אי אפשר לנהל מדינה, עם חוק שונה לכל קבוצה או עדה.

וכך, למרות שעדיין בשנת תשע"ג ישנן מפלגות עדתיות בכנסת, הרי שאף אשכנזי אינו פטור מחוק שהוגש ביזמת ש"ס וספרדי אינו יכול לטעון משהו כנגד חוק שקודם על ידי אגודת ישראל.

אבל, כאשר עוסקים בהלכה, המוצא העדתי הוא אחד מן הקריטריונים החשובים לקביעת התשובה לשאלות רבות.

הנה רק שלוש דוגמאות מתוך רבות מספור, לשאלות עליהן הרב העונה תשובה, נזקק לדעת מהו מוצאו העדתי של השואל.

האם מותר:

לחמם מרק שהתקרר בשבת?

לאכול קטניות בפסח?

לאכול מאכל פרווה שבושל בכלי חלבי, בארוחה בשרית?


אנחנו כל כך רגילים לכך, שאיננו שמים לב לעיוות המדהים הכרוך בשיטת התנהגות כזו.

עד לפני גירוש ספרד, לא היה קיים מצב כזה בעם ישראל.
לכל קהילה, היה מנהג אחד קבוע. כל חברי הקהילה נהגו בו, בין להחמיר ובין להקל.

כאשר עזב אדם את עירו או ארצו, ועבר לגור בקהילה אחרת, הוא קיבל עליו את כל מנהגי הקהילה שבה הוא חי.

זוהי הדרכת התורה במצווה "לא תתגודדו", המתפרשת על ידי חז"ל – לא תעשו אגודות אגודות.

בעקבות גירוש ספרד, נוצר מצב בו קהילות שלמות גלו ממקום למקום, ופוסקים רבים הכריעו, שבמצב כזה, שתי הקהילות החיות באותה העיר, ימשיכו כל אחת במנהגה. אז היה מדובר על שתי קהילות נפרדות לחלוטין בכל המערכות, כגון כשרות, בתי דין, בתי כנסת וכדומה. לאט לאט נוצר מצב שבו לא קיים מנהג בני העיר, אך בכל קהילה היה קיים מנהג משלה.

גם כאשר התחילו יהודים לחזור בהמוניהם לארץ ישראל, הוקמו כאן קהילות קהילות, שהיו די מנותקות זו מזו בכל המערכות.

אך המצב היום איננו דומה במאומה למתואר לעיל.

ברוב המקומות, למעט בחלק מהציבור החרדי, אין שום הפרדה, בשום מערכת, בין יהודים שבאו מתפוצה כזו לאחרת.

במקומות רבים מתפללים ספרדים ואשכנזים באותו בית כנסת, אוכלים מאותו הכשר, ולומדים באותו בית ספר.

יתרה מזו, כמות הנישואים הבין עדתיים, גדלה מאוד, ב"ה, ומקרים של חצי תימני, רבע אשכנזי ורבע טריפולטאי כבר מזמן הינם חזון נפרץ. ילדים רבים אינם מסוגלים לענות על השאלה מאיזו עדה הם, או לאיזו עדה משתייכים חבריהם.

במצב כזה, המשך ההפרדה ההלכתית בין העדות היא קשה, מוזרה, ואולי אף אסורה. היא מקשה על קיום החיים המשותפים, היא מוזרה מכיוון שהקשר בין הילד הנולד בישראל לבין המנהג של הסבא רבה שלו, אינו ברור כלל וכלל, ובמקרים רבים היא עלולה להיות אסורה באיסור דאורייתא, של לא תתגודדו.

על מנת שנוכל ליצור את מנהג ארץ ישראל, או לפחות את מנהג כל אחת מן הקהילות בארץ ישראל (כל עיר או כל ישוב), יש צורך במהלך שינק ממנהגי כל העדות, ויגבש אותם לכדי מנהג אחד.

צעד הצהרתי בכיוון, צריך להיות ביטול הכפילות המיותרת של רב ראשי אשכנזי וספרדי, ומינוי רב אחד בלבד.

על צעדים אחרים, משמעותיים הרבה יותר, במאמר אחר, בע"ה.

מקורות:
אגרות משה, אורח חיים חלק ד סימן לג
שיח נחום סימנים פו-פז

מקורות נוספים (כולל אלו המתנגדים) בחוברת המצויינת "משפט, חברה ורפואה"

* הכותב ישמח לקבל תגובות שאינן קשורות בו, בתפקידו, בתוארו או בכל עניין אישי.