פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האומץ לכבות את האור (במקרר ...)

      ביקשנו מאלינור החוז"בית (חוזרת בתשובה) לספר לנו על הדרך בה המשפחה שלה קיבלה את זה. וזה מה שהיא כתבה לנו.

      בכדי לצאת למלחמה דרוש אומץ. גם מאלף אריות צריך להיות אמיץ. ושלא נדבר על האומץ שיש ללוכד נחשים. אבל כמה אומץ צריך בשביל לבקש מאמא לכבות את האור במקרר לפני שבת?

      אנחנו משפחה ש"משפחתיות" אצלה היא ערך עליון - דת חדשה עם הלכות מאד ברורות.

      אצלנו בעשרת הדיברות כתוב שכל שבת חוזרים הביתה להורים
      וברור שאחרי הארוחה כולם מתיישבים עם ג?'ע?ל?ה (בתרגום לאשכנזית: 'פיצוחים ופירות') מול ערוץ 2 (לא חשוב מה משדרים).

      כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם.
      אלא שברגע שהבדלתי את עצמי מעט מהמשפחה, התגלה סדק באידיליה המשפחתית וגיליתי שבעצם כולם בשביל אחד כל עוד האחד כמו כולם.

      הרצון לשמור על אחדות הכלל, לא לבלוט, לא לצאת דופן הוא כנראה דבר שורשי שהוטמע בי מלידה ולכן כל דבר נוסף שרציתי לעשות, גרר אחריו מסכת קשיים, מריבות ולחצים.

      למעשה, אני חושבת שיצאתי מ"ארון הקודש" רק בשנה האחרונה.
      עד אז ליקטתי מצוות בשקט,
      כל פעם למדתי קצת, אימצתי עוד ועוד הלכות עד שהארון כבר היה קטן מלהכיל ובלית ברירה הייתי חייבת לצאת החוצה (כמה אפשר ללבוש ארוך בקיץ בתירוץ שהחולצות הקצרות בכביסה?)

      בכלל, אני חושבת שאין כמעט דבר קשה יותר מאשר לעבור תהליך פנימי מול קהל.
      העלאת 'הצגת יחיד' מדי שבוע לפני שהספקתי לעשות חזרות כראוי. מה עוד שלעיתים ההופעה שלי עם חצאית הופכת להצהרה שמבהילה גם אותי..

      תערובת פיצוחים (נמרוד סונדרס)
      הג?'ע?ל?ה - בתרגום לאשכנזית: 'פיצוחים ופירות' (צילום: נמרוד סונדרס )

      הפעם הראשונה שהחזרה שלי בתשובה באמת נגעה במשפחה ולא ניתן כבר היה להכחיש כי "הילדה השתגעה", היתה כשביקשתי מאמי היקרה שתחי' לכבות את האור במקרר לפני שבת.

      פתאום זה עבר מ'שיגעון חולף שניתן להתעלם ממנו' ל'עניין רציני שיש למנוע ולהילחם בו'.

      מיום ראשון תכננתי מה לומר - האם אבקש, האם אקבע עובדה?
      באותו בוקר שישי עמלנו, אשת החיל ואנוכי, על ארוחת השבת כשהשאלה 'האם אפשר לכבות את האור במקרר' עמדה על קצה לשוני ובסופו של דבר גם שם נשארה.

      אחה"צ הגיע ולאחר תרגול נשימה במצבי לחץ, ניגשתי לסלון בפחד ובטחון, אך אבוי - הגברת ישנה והשבת כבר בכניסה.

      חזרתי למטבח במבט שפול והתבוננתי ב'יריבי' הזמני.
      קולו הרועש צובט באוזניי כלעג לרש.
      בדרך נס אמי התעוררה (אולי זה קשור לכלים שהדחתי ברעש?) ובשניה שחלפה על פני הצלחתי לשלוף את שאלת המיליון.

      "לא",

      פלטה תשובה מהר מדי ונעלמה לחדרה, מותירה אחריה שובל של ערכי משפחה ואחדות מוטלים בספק.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      מצטער, אבל אני חייב להיות אמיץ ולכבות לך את האור (צילום: ShutterStock)

      שבוע אחר כך,

      שוב בואה של שבת המלכה והשאלה הגדולה המרחפת בחלל, אך הפעם אמה? של אשת החיל - סבתא חיל, הגיעה אלינו לשבת וכיאה לפתגם על התפוח והעץ, ידעתי שמה שעובד על הילדה, עובד גם על האם.

      שוב שאלתי האם אפשר לכבות את האור במקרר, שוב נעניתי בשלילה.
      כל הנשקים נשלפו, סיסמאות נזרקו, דמעות נשפכו והכל בשביל מה? לכבות מנורה קטנה שגם ככה שרופה חצי מהזמן...

      אך הפעם, כאמור, היה לי ג'וקר: "את יודעת שאם סבתא תבקש ממני משהו מהמקרר, אאלץ לומר שאני לא יכולה להביא לה..." אמרתי בבטחון מדומה ויכולתי כמעט לקרוא את המחשבות שרצו במוחה 'הסוד עומד להתגלות! כולם יידעו שהילדה שלנו חוזרת בתשובה! אוי, הבושה!' "תעשי מה שאת רוצה", מלמלה לאחר שהייה נצחית.

      אמנם קיוויתי ל"אנחנו אוהבים אותך וסומכים עלייך שבחרת בדרך הנכונה ונתמוך בכל שתעשי", אבל למה להיות קטנוניים?

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      "הסוד עומד להתגלות" - אל תשאל היא חזרה בתשובה (צילום: ShutterStock)

      מהויכוח הראשון ההוא ועד ההצהרה רבת הגורל שאני לא נוסעת יותר בשבת, עברנו הרבה (אמנם מקרר אחד בבית, אבל הרבה מנורות אחרות..),

      התווכחנו לא מעט,
      שתקנו המון

      אבל בעיקר נלחמנו על הקשר שיהיה הדוק,
      אוהב ותלותי יתר המידה

      כמו שכתוב בנוסח שלנו לעשרת הדיברות.