"שאני חושב היום על הדרך שהייתי אמור ללכת בה, זה נשמע לי ממש לא הגיוני, הזוי ממש" ככה מתחיל את סיפורו אבישי סבן שלומד ומתגורר כיום בישיבת ההסדר בקרית שמונה:"הדרך שלי לא הייתה רגילה, המצאתי מסגרת שלא קיימת, אבל אני מקווה שבעקבותיי יבואו עוד הרבה שימשיכו אותה".
אבישי ידע מראש כי יצטרך להתנדב לצבא, בשל מחלת הסוכרת בה חלה כילד. בכיתה יב', במסגרת השבו"ש (שבוע ישיבה,שבוע בו בודקים ישיבות הסדר, ישיבות גבוהות ומכינות)הגיע לקריית שמונה, למרות שכבר היה בטוח שהוא מתכוון להתנדב לצה"ל: "כשהגעתי לישיבה משהו קרה, לא יכולתי ממש להסביר את זה אבל ידעתי שזה המקום ושאני צריך להגיע לכאן, אמרתי לעצמי שאני אדחה כרגע את ההתנדבות לצה"ל ונראה מה יקרה בעוד שנה."
למזלו של אבישי רבה של ישיבת ההסדר הוא הרב צפניה דרורי שהוא גם יו"ר של "האגודה להתנדבות" העמותה שהקימה את השירות הלאומי בארץ:
"התייעצתי עם הרב מה לעשות והוא הציע שירות לאומי.. שירות לאומי? זה לא רק בנות? הרב דרורי הסביר לי שגם בנים עם פטור מצה"ל יכולים להתנדב לשירות לאומי וישר דאג שיפנו אלי וימצאו לי מקום שירות מתאים. אחרי חיפושים סגרתי שירות בכפר הנוער "הודיות", כפר נוער דתי בגליל."
כך הפך אבישי למתנדב "הסדרניק" הראשון בשירות הלאומי.
"זו מסגרת שלא הייתה קיימת, היו מעט מאוד בנים בשירות לאומי ובטח שלא "הסדרניקים" (הסדר שמשלב שירות צבאי עם לימודי ישיבה) מסביב אנשים קצת הופתעו, אבל לאחר שהסברתי להם את המצב קיבלתי הרבה תמיכה. נכנסתי לשירות הלאומי באמצע השנה, מה שהקשה על כל העניין. תביני, הגעתי מהישיבה, הייתי רגיל להיות עסוק כל היום בלימוד תורה ופתאום אני שם. בהכנות לשנה הבאה ישבתי עם מנהל הכפר שהודיע לי כי עד שתגיע המורה החיילת שתדריך איתי, אני מתחיל את השנה כמדריך לבד.התייחסתי לזה בתור הזדמנות להדריך את הקבוצה בדרך החינוכית שאני מאמין בה ובהחלט נראו תוצאות, משהו בשנה השתנה, החניכים חזרו אחרי החופש בוגרים יותר, הקבוצה שלי הפכה בכמה חודשים להיות הקבוצה הטובה ביותר- לא כי היא מוצלחת יותר מקבוצות אחרות אלא בגלל שהיא עשתה את השינוי הגדול ביותר."
לאחר מספר חודשים הגיעה טימור, המורה החיילת שהבטיחו לו. היא נכנסה לקבוצה והשניים הפכו להיות כמו אמא ואבא של החניכים.
"זה מצחיק כי מילאנו תפקידים הפוכים, אני שירות לאומי וטימור צבא. בפורים צחקנו על זה ובאנו מחופשים יחד, אני לחייל והיא לבת שירות לאומי".
אבישי מוסיף: "לא להיות חייל היה שונה משאר החברים שלי בישיבה ובבית. בסופי שבוע כולם נפגשו ודיברו על הצבא ולי לא היו סיפורים כאלה. רק מי שנמצא בכפר היה מסוגל להבין או לייעץ בנושאים הקשורים לכפר אבל הייתי מאוד שמח בחלקי ואני מאמין שזה מה שעזר לי לא להרגיש שונה. הרגשתי ועד היום אני מרגיש שתרמתי, שעשיתי, שנתתי את כולי והשפעתי על חיים של אנשים. היו אפילו כאלה שקצת קינאו בעובדה שהעשייה שלי היא לנפשות ויותר קל לראות אותה ולהרגיש אותה לפעמים מהשירות הצבאי. אני חושב שהרבה מהבנים שמקבלים פטור מהצבא, יכולים למצוא את עצמם תורמים במקומות משמעותיים ביותר ולהביא את עצמם לידי ביטוי בצורה מרבית, דווקא בשירות הלאומי"
עוד שינוי שקרה היה בין טימור לאבישי. בשנה האחרונה לשירות, יומיים לאחר שהחניכים עזבו לחופשת הקיץ, אבישי וטימור הפכו לזוג
טימור מספרת: "זה היה ברור שזה יקרה, לא דיברנו על זה אפילו פעם אחת במהלך השירות, אבל שהשירות נגמר ידענו והרגשנו שזה לתמיד. תמיד אמרתי שאני אתחתן עם קצין וכשאבישי הגיע, זה לא בדיוק עמד בתוכניות. הבנתי כמה ההגדרות האלו לא משנות, הוא תרם, נתן מעצמו בצורה מושלמת, למדינה ולי."