מסכת הבכיות והרטינות אינה פוסקת, זה החודש השני.
הורים מיואשים מסתובבים בעיניים כבויות, כספים רבים כבר נשפכו על קייטנות, פעילויות, בילויים, ממתקים, מסעדות, שעמום ומה לא. תסכול המאפיין את חודשי יולי אוגוסט מדי שנה.
אין פרטיות, אין שקט בערב, הילדים עושים ככל העולה על רוחם והשליטה נראית רחוקה מתמיד.
כבר לקראת סוף חודש יוני, ניכר הלחץ על פני ההורים.
מה עושים? איך מעבירים את החופש הזה? כיצד ממנים אותו? היכן מוצאים תעסוקה לילדים בעוד אנחנו עובדים?
סיסמאות מתוסכלות חוזרות על עצמן והחופש בשלו, חודשיים תמימים בשנה! כשעל ההורים חלה חובת התייצבות בעבודה.
ילדים ונערים מסתובבים בבטלה, המביאה אותם לידי שעמום, המביא אותם לידי חטא, כי מה כבר עוד נותר לעשות?
האלימות גוברת, הבילויים מלווים בהרבה יותר אלכוהול, סמים צצים מכל מני כיוונים, שלא לדבר על פרשיות מין בגיל בו רוב ההורים לא היו רוצים שזה יקרה, ועוד לא הזכרנו את גז המזגנים.
ההיסטריה ברחובות מספקת חדשות קשות שהקשר בינן לבין עולם מערבי תקין, רופף במיוחד.
ובאותו יקום ממש, במרחק שעת נסיעה, אולי פחות, אולי קצת יותר, מתקיימים להם חיים שונים לחלוטין.
כן, ערים חרדיות שלמות נוהגות כמנהגן, השקט שורר ברחובות, השגרה שומרת על עקרונותיה, הייאוש הרב פחות ניכר על פני האמהות העובדות, בוודאי שאין אלימות חריגה ברחובות ובהלה מפני הבלתי נודע.
הבנים כלל לא חשו את השלכות החופש הגדול, מסיבה פשוטה, שפשוט לא היה להם. הבנים החרדים ישבו עד ט' באב, מי בתלמוד תורה, מי בישיבה ומי בכולל, ופשוט למדו תורה. מאז הם זוכים לצאת לשלושה שבועות של חופשה.
נכון שהבנות יצאו לחופשה כמו התלמידים במגזר הכללי, אם כי בשבועות הראשונים, נהנו רובן מקייטנת בית ספר מסובסדת, או קייטנות פרטיות אחרות ואילו הבנים, כאמור, למדו כהרגלם.
כי תורה היא לא דבר שאפשר להשתמט ממנו,
תורה היא לא דבר שלוקחים ממנו חופש חודשיים בשנה.
תורה היא לא דבר שמפסיקים להגות בה, למען בילויים שהפכו ללעוסים ומשעממים, עד שהילדים משתגעים.
כי תורה היא ערך שמנחה את החיים ולא זזים ממנו, היא עיקרון עליו לא מוותרים בכזו קלות.
ישנו מגזר שלם, שכאשר הוא מגדיר את תורתו כאומנותו, הוא עומד מאחורי מילותיו.
הוא אינו מחפש מתי להתחמק מהן וכיצד.
יתירה מכך, ישיבות חסידיות רבות כלל אינן מזכות את תלמידיהן בחופש, אלא נערכים במהלך חודש אוגוסט לעשרה ימי כיף, של פעילות יומית במסגרת הישיבה, תוך פיקוח של העומדים בראשה, ללא שינוי מכל יום אחר בשנה.
תפילות כסדרן, זמן ללימוד וכן, גם טיולים והנאה, כי בכל זאת בן אדם ראוי להחליף אווירה ולקבל מעט חופשה לצבירת כוחות מחודשים.
אותם חרדים, עטופי השחורים, הזוכים להשמצות השכם והערב, לביטויים פוגעניים, לחיצי לעג, הם אלו שלוקחים אחריות על חינוך הילדים, הם אלו שאינם מאפשרים להם להסתובב במשך חודשיים ברחובות ברדיפה מעיקה אחר תעסוקה.
הם אינם מוותרים לעצמם וזועקים בייאוש סיסמאות של תסכול מבלי לנקוף אצבע, הם פשוט ממשיכים את הלימוד.
אז קצת לפני שאתם שוב מפריחים לאוויר את כל מה שמתחשק לכם על אותם עצלנים שרק מחפשים לא לעשות כלום, כדאי שתאספו את שברי בקבוקי האלכוהול סביבכם, ואת הקבלות של אלפי השקלים שהוצאתם על כל כך הרבה דברים מיותרים בחודשיים האלו,
חפשו את השפיות שאתם כה משוועים שתשוב בחזרה וחשבו שוב.
כי יש הרבה מה ללמוד מהם, גם אם לא נעים להודות על האמת.