בשנים האחרונות צמחו שתי תנועות מרתקות מבית מדרשה של "גוש אמונים". הראשונה שהיא המוכרת והותיקה יותר, קרויה בהכללה "נוער הגבעות" והשנייה- ממוסדת ומצומצמת בהיקפיה- "ארץ שלום". לשתיהן מסרים רעיוניים חדשניים לכאורה ומעין מודל חלופי לפרדיגמה הציונית המסורתית. אולם, על אף החדשנות שבתפיסותיהן והשוני ביניהן,
הן חולקות אלמנטים של רגרסיה רעיונית ופרקטית לעולמות קדם ציוניים ולעיתים מאמצות (כמקובל במגזר זה) אופנות שהיו וחלפו בזרם הישראלי המרכזי.
"נוער הגבעות" הינה חבורה מרובת גוונים. ההתייחסות לתפיסות היסוד שלה צריך להיעשות בזהירות, אולם, ניתן לומר כי קבוצה זו רואה את מדינת ישראל כממסד שמחמיץ את הפוטנציאל המיועד לו בתכנית הגאולה הדתית. ניתן לזהות בקרבם הלך רוח כמעט פרנואידי ביחס לרשויות המדינה כמבנה על כוללני ועוין במקביל לתפיסות מכלילות ותוקפניות ביחס לערבים. חבורה זו מתנהלת בתתי קבוצות מפוזרות ועצמאיות, השואפות להציב סדר יום אחר- יהודיות מתחדשת ואמיצה, קרובה לאדמה ולאלוקים.
ל"ארץ שלום" יש מסר אחר - הדת היא דווקא המוצא האפשרי לשלום בין העמים. הקרבה המשותפת לאדמה ועבודת האלוקים הם שיביאו את פריצת הדרך לשלום. אליבא דארץ שלום הממסד הציוני- חילוני-מערבי המוביל כיום את ישראל כשל בניסיונותיו להביא שלום עקב הניתוק שלו מהמאוויים הדתיים שבבסיס שני העמים. מעבר לפתרון שמציעה התנועה, היא מכילה בתוכה תפיסה רוחנית הרואה בקונפליקט הזדמנות לצמיחה: החיבור בין שני העמים הניצים הוא חלק מרנסנס דתי שיעשיר ויעמיק את החוויה הדתית. כאמור, שתי התנועות שואפות לגאולה.
הנטייה הציונית הייתה ליציאה מן הדת אולם האקלים של תחילת הציונות היה דומה, בעיקר במרכיב הכמיהה להיגאל מהגולה על מאפייניה השונים. אולם, בעוד שהציונות ביקשה להקים בית לאומי- מדינה- לעם היהודי, "נוער הגבעות" מייצר בפועל קהילה בדלנית, המגדירה עצמאות יהודית דרך קטטות של נערים על הגבעות. השאיפה הציונית למדינה וריבונות של עם המקבל את החלטותיו באופן דמוקרטי ובונה לעצמו חברה פורייה ויצרנית, מתפרקת בעולמן של הגבעות לקהילה יהודית הדומה במאפייניה לקהילה היהודית בגלות- עבודת כפיים, חוויה חסידית וכמה יהודים חסונים שיגנו מפני הגויים. דווקא אלה הטוענים ליציאה מהגלות מייצגים כיום באורחות חייהם ובאקלים התפיסתי שלהם, את המקום ממנו הם (והציונות) מבקשים לצאת- הגלות.
בעוד ש"נוער הגבעות" מבססים את הריבונות דרך עוינות לשכן הערבי, ב"ארץ שלום" ניכרות תפיסות רומנטיות של הערבי כקרוב לאדמה ועובד את האל בפשטות. תפיסות אלה, של היליד הערבי כמודל לבריאות נפשית ולאומית, היו רווחות בספרות הציונית המוקדמת (חלקים בשמאל הישראלי עדיין רוויים בהן). גם הפנטזיה הארץ-שלומית אודות מרחב גיאוגרפי ערבי-יהודי גדול, דומה לרעיונות הוותיקים של התנועה הכנענית שייחלה לסהר פורה שיחדש הוויה קדמונית של לאום עברי. אולם, בעוד התפיסה הכנענית ראתה בדת מעין מוטציה גלותית, ארץ שלום שואפת לתחייה דתית דווקא.
בפועל, אלה הם קווי המתאר של מדינה דו לאומית שבסיסה הוא דתי. את המודל הדו לאומי מבטלים גורמים בארץ שלום, בהסכמתם להיות מיעוט יהודי במדינה פלשתינית. והנה, גם פה, השיבה למודל הגלותי של קהילה יהודית כמיעוט.
כאמור, מצמיח הימין הדתי מתוכו תנועות החולקות על התפישה הציונית הקלאסית, מגמה זו מחדדת את ההכרח של הימין הציוני, זה הדוגל במדינה יהודית דמוקרטית לבדל את עצמו ולחדד את פערי התפישה בינו לבין תנועות אלה, אם חפץ חיים הוא.