סבתא של אבא שלי היתה אישה צדיקה. נראה לי שהייתה אישה חרדית, בעצם אולי דתיה (תלוי את מי שואלים במשפחה). מה שבטוח - היא לבשה חצאית, שמרה שבת וחבשה כיסוי ראש. מה עוד, שלא פספסה תפילה בחייה. כמה אהבתי כשהיתה באה לביקור מהצפון הרחוק - לשחק איתה, לדבר איתה, להשתעשע עם מקל ההליכה שלה, להתפעל מהידיים המקומטות שעברו ועבדו כל כך הרבה. ועכשיו היו עדינות יותר ורכות יותר.
באיזשהו שלב, הז?קנה באה אליה לביקור ונשארה. היא לא ראתה טוב, לא זכרה טוב, עד שבלית ברירה כבר לא יכלה אפילו להתפלל. מששמעתי שכבר לא היתה זוכרת להתפלל, כאב לי על כך מאד ותסכל אותי שלא היה דבר שיכולתי לעזור לה. עד שהחלטתי שזו המתנה שאוכל להביא לה - אמשיך את רצף התפילות בשבילה. אבל מה עושים? מה צריך לקרוא? ואיך מ'קריאה' זה הופך בכלל ל'תפילה'? התביישתי לשאול את הוריי, חששתי שיראו בזה מעשה של ילדה קטנה. אחרי הכל, כבר הייתי בת 12. אז החלטתי לפנות לערכאה גבוהה יותר - רב בית הכנסת הצמוד לביתי. מעולם לא ביקרתי בבית הכנסת הזה, למען האמת, חוץ מביקור חפוז בבית הכנסת ליד בית סבתי ביום כיפור ושמחת תורה (לאסוף סוכריות, אלא מה?) לא בקרתי מעולם במקדש מעט.
החלטתי שלמען סבתי האהובה, אגיע לבית הכנסת ויהי מה. חודש אוגוסט. חם. ללכת עם מכנס קצר וגופיה לא הרגיש לי מכבד אך מצד שני גם לא היתה לי חצאית. כבר התחלתי לוותר על הרעיון עד שלפתע הבזיק בי רעיון. ניגשתי בזריזות אל מזוודת התחפושות שלנו שהיתה דחוסה מתחת למיטה. מצאתי חצאית ישנה ופרחונית של סבתא שלי, הוצאתי גופייה צבאית ארוכה ומאוד מגרדת מארון בגדי החורף של אבא שלי ויצאתי מהבית -צנועה ומוזרה.
חמקתי החוצה וצעדתי בחוסר בטחון אל בית הכנסת, הרגשתי איך אנשים בוהים בגוש הבדים שהייתי עטופה בו וכשעובר אורח זרק לעברי כמה מטבעות, הבנתי שכנראה מעט נסחפתי בשילוב הבדים והגזרות. אך כל זה לא עצר מבעדי ללכת אל בית הכנסת ולפגוש את הרב. את פניי קיבל רב נחמד שתמה לפשר ביקורי הלא צפוי ומלתחתי האופנתית. סיפרתי לו את כל הסיפור בעוד ליבי פועם בחוזקה מהמעשה הנועז. לאחר שסיימתי לספר בלהט את סיפורי, הגעתי לשאלה: מה עושים כבוד הרב? שאלתי. הרב שלף בבטחון מרשים סידור והחל להסביר לי על תפילה וכוונה. הוא הראה את ברכות השחר המיוחדות, קריאת שמע המרגשת וכמובן תפילת העמידה המעוררת כבוד ויראה.
מאותו היום, לא החמצתי תפילה וכיוונתי בכל רמ"ח עצמותיי ושס"ה גידיי לרפואתה השלמה של סבתא רבא שלי. כעבור מספר שנים גם היא, כדרך אבותיה, נאספה אל עמה. תחושת בלבול אחזה בי - האם אפסיק להתפלל? האם יש לי עדיין סיבה לעשות זאת?
לאחר שנים של תפילות, פתאום התפנה לי ביום חלון זמנים. אחרי יום ללא תפילה, התמלאתי תחושת ריקנות ופתאום זה היכה בי: יותר משאני עשיתי חסד עמה, סבתא רבא שלי עשתה חסד עמי בכך שהכירה לי את התפילה.זו היתה המתנה שלה בשבילי. לפתוח את הבוקר בשיחה עם הקב"ה, להודות על כל הטוב שהביא לי וכמובן לא לשכוח לבקש ממנו עוד.
אין 'בוקר טוב', יותר טוב מזה.