"עשירי למניין! עשירי למניין!" אני מנסה שלא ליצור קשר עין.
"אדוני! אדוני! אולי אתה יכול להשלים מניין?"- פונה אלי איש זקן. 'לעזאזל!'- אני חושב.
"בבקשה אדוני. בקשה של אדם זקן. מינחה. עשירי.."
נו, איך אפשר להתנגד ל'עשירי'?
אני מסתובב וגורר את רגלי בשמחה ובחשק של טיפול שורש בעקבות הזקן.
אני נכנס לדירה קטנה. בסלון מצטופפים עוד שבעה קורבנות. כולם מקפידים להסתכל בזוויות שונות, כדי שמבטיהם לא יצטלבו. זרים. העשירי נפקד. הזקן קולט את מבט האימה שבעיני, טופח על שיכמי בשלווה ומסנן בפה מלא שיניים חסרות:
"זה בסיידר. כולם כאן. רק ברוך יצא לרגע. עוד מעט ישוב".
אני מתיישב בחיל ורעדה לצד אדם קירח וממושקף, שאדים מכסים את משקפיו. בפינה יושב ג'ינג'י שמן, סרוח על כורסת בד, מתופף ברגליו בקצב ובוהה בקיר. הממושקף מגניב מבט. עינינו נפגשות. זיק של הבנה.
"אמרו לי שאני העשירי" אני לוחש לעברו בחשאי.
"ככה אני נפלתי " הוא מסנן לעברי: "היו כאן רק שניים כשהגעתי. כבר עמדתי לברוח, אבל אז.. הבורקסים.." הוא נשך את שפתו בצער. בפינה הג'ינג'י החל להאדים ולהגביר את קצב התיפוף.
"טוב", פתח הזקן: "עד שברוך יגיע, נעים מאוד- אברם. אשתי עזבה אותנו לפני שנים.."
עיני זזות בחוריהן בבהלה. אחד הנשענים על הקיר רוכן קדימה ושואל בחיוך מזוייף: "ממה היא נפטרה?".
הזקן קופץ על המציאה: "לא נפטרה. עזבה לאמריקה. שלושה ילדים השאירה. ככה עושים? אפילו היום, כשאישה כבר כמו גבר לא עושים דברים כאלה! ואז באה המלחמה..."
הממושקף מעביר יד על קרחתו. אגלי זיעה זולגים במורד צווארו. הוא יישבר ראשון. אני יודע. ממול, הג'ינג'י מתחיל לחפש פתח יציאה. אני קולט אותו מעיף מבט לדלת: 'הו לא, פרא אדום שכמוך! אם מישהו יוצא מכאן היום, זה אני!' - אני חושב בנחישות.
"..ובשוחות לחמנו כמו גברים. זה לא היה כמו היום, שכולם דרדל'ה, בוכים לאמא:'קשה לי, קשה לי'. פעם היו גברים..."
המזוייף נשען עוד קדימה. עוד רגע והכיפה שלו צונחת לריצפה.
הג'ינג'י מזהה הזדמנות. מבטנו מצטלבים. הוא מיישיר לעברי מבט מתריס. אני מחזיר מצח נחושה. עכשיו זה ברור. רק אחד יצא מכאן כדי לספר. השאר- ישארו לנצח.
"מתי מנחה?", שואל מישהו שלא מבין מה שקורה כאן.
"הו, עוד רגע קט ממש. רק ברוך יגיע ותיכף.. אז איפה היינו? אה! במדבר. היינו הולכים עם מימיות כשבתוכו רק סולר, בלי מים..."
צעיר גוץ וחייכן לצד הממושקף, מאלו שטמנו את ידם בצלחת, זורק לאוויר בפה גדוש: "יש עוד עוגיות?"
"בוודאי, בוודאי",עונה הזקן, ומיד מתרומם ומדדה למטבח.
הג'ינג'י לא מאבד רגע. אני לא מספיק למצמץ והוא כבר בדלת. אני מזנק לעברו ואוחז בחולצתו. הוא נאבק. חזק, הממזר. אבל אני לא אוותר!
"אז איפה היינו?.."
אנו קופאים באימה. הג'ינג'י מתעשת ונוגס בזרועי. אני נרתע לאחור בכאב. הג'ינג'י נעלם אל החופש.
"קרה משהו?" שואל הזקן. "לא, שום דבר" אני עונה במבט נוגה : "הג'ינג'י הלך".
"עזב?" תמה הזקן: "חבל. הוא לא ישמע על הילדות. לא נורא.. עוד רגע ברוך יבוא ואיתו משה ונוכל להתחיל".
ברוך לא בא. ברוך גם לא מצלצל.
אברם ממשיך בסיפוריו. הממושקף נוחר על כתף הגוץ שלצידו, שזולל שאריות צ'ולנט משבת. קדחת יהיה פה מניין . קהל שבוי, זה מה שיש.
לאחר נצח, מרים הזקן את ידו: "אוי, נראה לי שעובר זמן מנחה. אין ברירה, נתפלל ביחיד."
הוא נעמד ומוסיף : "לא נורא. עד ערבית ברוך יגיע עם משה ונוכל להתפלל כולנו."
הוא פולט צחקוק ערמומי: " זה בסיידר, בשביל ערבית יש לנו את כל הלילה.."