הדמויות שנשכחו פותחות את הפה

יומני היקר,

אני כותב לאור העששית במערת הפיקוד שלי במדבר יהודה. היום הגיעו למחנה טירונים חדשים מהגליל. "סליחה" פנה אליי מנהיג הקבוצה "באנו מן הגליל הרחוק להילחם ברומאים .היכן המפקד בר כוכבא?". "הוא בבית ג'וברין בחפירת מחילות מסתור " עניתי "אני הסגן שלו". "שכה אחיה" השיב לי מנהיג הטירונים בפליאה "לא ידעתי שיש לו סגן ".

לא מצא חן בעייני איך שהם נראו. כמו סרדינים מבריקים בשמן זית. סנדלים מעור רומאי, חרבות לא משומנות, נאדי מים לא מוחרשים. צפוניים גליליים כאלה. העמדתי את כולם בשורה והצבעתי על העץ הגבוה בראש ההר ועל ערימת אבני הבליסטראות הגדולה.

" אנשים! פה זה לא אחוזה בגליל ,פה זה המדבר!" נבחתי עליהם. "שלושים רגע, העליתם את כל האבנים אל ראש ההר! ותכתבו איתם ליד העץ את השם שלי בענק' ב-ע-נ-ק!". הם לעולם לא ישכחו מי הסגן של בר כוכבא, לעולם!

הבוקר פתחתי דוכן בשוק "מחנה יהודה" בירושלים ליד הצומת של דוכן החמוצים והפיתות. עד תפילת מנחה שכנעתי להניח תפילין עשרים וארבעה אנשים שבאו לעשות קניות לשבת. אחרי מנחה אכלתי מנה אשתנור עם הרבה חריף וחזרתי לדוכן התפילין. מרחוק ראיתי שליד הדוכן שלי התמקם בחור מזוקן מחופש לליצן עם כיפת צמר לבנה של נ נח נחמ נחמן מאומן. על הגב שלו היה תוף ענק עם מצילתיים , משרוקיות, נעלים מצפצפות ,אף אדום ומפוחית. הוא הניח על המדרכה את קופסת התוף פתוחה, פיזר מספר מטבעות והחל לנגן.

שעתיים.

שעתיים ניסיתי לשכנע עוברי אורח להניח תפילין ובכל הזמן הזה הליצן מברסלב עם התזמורת של איש אחד באקסטזה קופץ ומנגן ולא נח לרגע. אנשים עמדו סביבו, זרקו לו מטבעות והוא באקסטזה שר שירים של רבי נחמן מנגן ומתופף עם התוף, משרוקית, מפוחית ומצילתיים .

בום טרח פוינג, בום טרח פוינג, בום טרח פוינג, בום טרח פוינג.


בסוף כשהוא הגיע לשיר "כל העולם כולו גשר צר מאד" סימו מהחמוצים יצא החוצה אליו ושבר לו את התוף תוך שהוא צועק עליו: "פרזיט! די כבר! לך לעבוד! אכלת לנו את הראש אכלת!". אחרי שהמג"בניקים של השוק הפרידו בינהם והקונים חזרו לברור ירקות מהבסטות, סימו בא אליי לדוכן התפילין: "וואלה מנדל, אתה יודע שכחתי להניח תפילין היום", חייך אליי ושם כיפה על הראש. אחרי זה הוא חזר אליי עם קופסה של חמוצים ודג מלוח."זה בשבילך" הוא אמר, "אתם החבדניקים, אני אוהב אתכם".

כשנולדתי כל החמורים האחרים בפינת החי של הקיבוץ צחקו והסתלבטו על הצבע הלבן שלי: "חמור לבן, לך תאכל קוטג', חמוריקו, איך האוכל בבית הלבן?". הכי מעצבן היה ג'ורג' החמור הצולע שהיה פעם אלטע זאכן. הוא המציא לי את הכינוי "לוזון", כך שיצא שכולם קוראים לי: "לוזון החמור הלבן". ג'ורג' לא פספס שום הזדמנות לעקוץ אותי: " לוזון, מתי אתה מוציא דיסק חדש?". וכל פינת החי הייתה מתגלגלת מצחוק. "לוזון, שכחת לסייד את השירותים".טירונות הוא עשה לי.

צהריים אחד יוסק'ה החצרן של הקיבוץ הגיע לפינת החי עם שלושה חרדים. אחד מהם פרץ בבכי כשהוא ראה אותי והם לא הפסיקו להתפעל וללטף אותי. חשבתי שהם מנהלים של קייטנת חסד שמחפשים חמור לחודשי הקיץ , אבל כשכיוונתי את האוזניים לשיחה הנרגשת שלהם הצלחתי לשמוע מילים כמו משיח , חמור לבן, תחיית המתים וזיין געזונט. "וואלה אתם בטוחים? לוזון?", שמעתי את יוסק'ה אומר לחבורה הנרגשת. אחד מהם שלף צרור שטרות שמן נתן ליוסק'ה ומשך אותי עם חבל למשאית שחנתה מחוץ לפינת החי.הייתם צריכים לראות את מבטי הקנאה של כל פינת החי כשהם לקחו אותי, אפילו התוכים השחצנים שגנבו כל הזמן את האוכל שלנו השתוללו על הענפים במכלאת הציפורים. נהג המשאית הערבי החל לצחוק כשראה אותי: "חשבתי שאתם היהודים מאמינים שהמשיח יבוא על חמור לבן לא על עכבר לבן" אמר וכיבה את שארית הסיגריה. "סע דרך כביש 443 לירושלים". אמר אחד מהאברכים לנהג המשאית . "דיווחו שיש פקקים גדולים בכביש מספר 1".

"וואלה זה עכבר ". המשיך הנהג למלמל והניע את המשאית, "עכבר".

אבי פרידמן הוא בוגר בצלאל אנימטור ומאייר שהוציא מספר ספרי ילדים. כותב סיפורים קצרים אבא של רות והלל