מה עושה שלג במאה שערים?
מה עושה מלפפון חמוץ לצד דייג אינואיט מלוכסן מבט?
התשובה הראשונה היא פרק בסדרה החדשה והמשובחת " שטיסל".
התשובה השנייה היא שבכל מקום חולמים, ובכל מקום החלום מערער את הסדרים ומתקיף אותנו בדחפים, תשוקות, תמונות וזיכרונות.
הפרק הראשון של הסדרה מנסה בכל כוחו לספר, למרבה התדהמה של הצופה הישראלי הממוצע, כי גם במאה שערים חולמים.
לא רק חולמים, גם מתאהבים, כמהים ומנהלים קשרי משפחה באופן העקום, המסובך והמבולבל שבא בעסקת חבילה עם קשרי הדם שלנו.
רק התפאורה הנרטיבית היא אחרת: הבעל שנאלץ לעזוב את הבית לפרנסה כשוחט, האב שאינו מסוגל לדבר על אבדן האם עם הבן, הבן שאינו מסוגל לקבל את היובש והקיפאון הטבועים בעומק תהליך השידוכים- הפגישות בלובי של בית- מלון, המסחר הזעיר במעמד המשפחה.
הכוח הגדול של הסדרה הוא בהעדר הצעקנות.
הכי קל היה ליוצרי הסדרה לצאת עם מגפון ולהכריז את ההכרזות האנתרופולוגיות - הנה, הנה, אנחנו מעניקים לכם הצצה לאקזוטיות החרדית, טיול מודרך בעולם בלתי ידוע" ,
אבל נכון יותר לצלם בפשטות בני אדם ולסיים את הסיבוב בידיעה כי הדמיון בנינו בלתי מנוצח וההפרדות בנינו הן תמיד חוסר ידיעה, פחד והתעלמות.
הסדרה נמלטת בחכמה מכל רמז של תחושת שליחות מלאת צדקנות או ניסיון שיווקי על בסיס מציצני, להפך, היא מנטרלת את האפשרות הזו על ידי התמקדות במשפחה אחת.
במאגר די מצומצם של סיפורים אנושיים מובהקים- אבדן ואבל, התבגרות וחיפוש מקום בעולם, יצירת קשר וחוסר הבנה של הסביבה- כל אותם סיפורים שכולנו מכירים מהביוגרפיה האישית שלנו. אני מנחש כי לא תמצאו פה בחור שנאלץ להתגייס.
הליהוק לסדרה מושלם.
לפני כמה ימים אמרתי לידידה שלי, משוררת , שהיא הייתה צריכה לגדול בעולם החרדי, תווי הפנים שלה פשוט מתאימים לאותה הבעה חד-פעמית שמצויה שם. תווי- פנים שיש בהם שילוב של בושה ועדינות לצד כוח גדול (הרי פעמים רבות האישה היא המפרנסת, הדואגת, היציבה) והבעה עגומה הנובעת אולי מריסון של כישרונות וכוחות יצירתיים.
איילת זורר ונטע ריסקין , באופן טבעי, בעלות הבעה כזו. אבל כל זה מתגמד מול המשחק עצמו שמבטא את אותו שילוב עגמומי וביישני- בסצנות עצמם.
לי עצמי אין ספק שאיילת זורר היא השחקנית הגדולה ביותר שקמה פה, והעובדה כי הסכימה להשתתף בסדרה מלמדת יותר מכל על איכות התסריט שהוגש לה.
העולם החרדי שניבט מהמסך הוא עולם לא פשוט. ואם ישנה בעיה אחת בפרק שראיתי היא ההתעלמות מהבעיות בשם הרומנטיות שנמצאת בבסיס היצירה הטלוויזיונית בארץ בשנים האחרונות.
מבט מהיר על הסדרות המובילות (אלו שנותרו לאחר צונמי הראלטי) יגלה את הכמיהה הישראלית למנגנונים של מוזיקה מהורהרת, גיבור מבולבל ואהבה פותרת כל, גם אם מסובכת.
ההזדמנות שנפלה לידיהם המוכשרות מאוד של כותבי הסדרה, אורי אלון (חבר ילדות שלי) ויהונתן אינדורסקי , היא כה גדולה שכולי תקווה שהפרקים הבאים יעזו לעמיד מראה נקייה, כזו שבה רואים גם את התכונות הנהדרות של העולם החרדי- הערבות ההדדית, הלימוד והמוסר, אבל גם את הבעיות- ההסתגרות וההימנעות, הקושי ביצירת עולם רגשי גלוי והחשש העמוק מכל שינוי.
בכל מקרה מדובר בסדרה חשובה, אולי אפילו נקודת ציון ביצירה הישראלית: התייחסות אינטליגנטית , מורכבת וכנה לעולם החרדי.
התייחסות שבעולם הספרות למשל כבר ממזמן ישנה (דב אלבוים לדוגמה) , אך עם מצב הקריאה פה, ועקומת הצפייה- הרי טוב שהטלוויזיה מתמלאת גם היא בהתייחסות לעולם הלא מספיק מוכר של העדה החרדית.