ברגעים הבודדים שהרעש נעלם,
רעש שעשוי משפחה, משימות, יום -יום, מערכות יחסים, פלילים, מדורי דעות, וויכוחים, פוליטיקה, ספורט, המנונים, בתי-ספר, מוסדות, משרדים.
ברגעים הבודדים שיש דממה דקה רגעית, חטופה, אני נמלא בהבנה שזו תקופה של שינוי עצום, הבנה שמובילה לא לפחד ולא לחרדה, אלא להכרת תודה על השותפות לדור, על העובדה שאני עד ומשתתף פעיל באותו שינוי.
השינוי מביט אלינו מכל עבר.
זאת תרבות המחאה העממית שפושה בכיכרות- לקיחת האחראיות הציבורית שפירושה היחיד הוא התעוררות אטית של מה שהדחקנו זמן רב: המבט אל האחר.
זו מצד אחד תרבות הריאליטי המסמנת אולי את קצה האפשרויות של טשטוש החושים הקולקטיבי, את הפקדת החיים בידי נציגים גנריים על המסך ומאידך התנועה ההולכת וגוברת של התנתקות, הפניית עורף לאותה תרבות " מחוברים" בשם החזרה אל הדיאלוג הפרטי, הקרוב.
זו ההתמוטטות האטית של מערכות כוחניות ומאובנות, החל מהאקדמיה, דרך העיתונות המודפסת ועד הדת.
התמוטטות זו היא בעצם ההתפרקות של מערכות התיווך. אותה מערכת שביקשה לנהל בעבור האדם את המפגש עם המציאות. ההתפרקות הזו קשורה כמובן לפוסט- מודרניזם שדגל בביטול ההיררכיות, בשיווין בין הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על העולם, אבל זהו רק הסלוגן האקדמי , האמת העמוקה יותר היא שהאדם התנער. שהוא אינו מוכן להפקיד יותר את השיח שלו עם המציאות בידיהם של אנשים אחרים, אנשים שבדרך כלל נמצאים באותו מקום זמן כה רב עד שהמושג תנועה זר להם.
גם היהדות עוברת טלטלה עצומה, אולי המשמעותית ביותר מאז תקופת ההשכלה.
הטלטלה הזו קשורה קשר ישיר לאותה התנערות, לתחושה העמוקה, האותנטית, כי החוויה הרוחנית והדתית ובתוכם גם זו האמנותית אינם מצויות אצל איש מלבד האדם החווה אותם. שאוצר הידע הוא דמוקרטי במהותו, שמצג השווא לפיו יש צורך באדם שיעכל עבורך את התכנים אינו נחוץ יותר, שלאדם יש את הכוחות להתמודד עם האפשרויות המיסטיות, ההגותיות וההלכתיות של המציאות ואולי יותר מכל זה- שהיהדות כמעט מתחננת לאדם לרקוד עמה במחול של יצירה עצמית, ביטוי פנימי, סימון של שביל אישי , בלעדי, בתוך הגן העצום והמופלא שלה.
גן שהיה פתוח תמיד ויהיה פתוח תמיד, לא משנה כמה שומרים מטעם עצמם יעמדו בפתחו.
את הריקודים הללו אני מבקש לחשוף.
התנועה העצומה של השינוי מורכבת מאין ספור תנועות- בספרות, במחול, בתאטרון, בקולנוע, באומנות הפלסטית.
אבל לא רק באומנות- גם בבתי הכנסת, בשיעורים, בפעילויות החברתית, בעזרה ההדדית, בבתי המדרש הפלורליסטים, בערבי עיון שונים, בכינוסים ובתפילות, במנהגים המשתנים .
גם התנועות הללו באות לחשוף, הן אינם מפחדות להסיר את הכיסוי מעל העולם הישן, העסוק עדיין, כפי שאנו עדים בימים אלו, בסחרור הבלתי נפסק סביב מוסד הרבנות הראשית, (עולם ישן במלוא הדרו) בקומבינות , שנאות וויכוחים חסרי מוצא של מעמד וכוח, הן אינם מפחדות לספר את הגוף, את המרחב הגדול של שמחה ותשוקה, של כאב ובלבול, הן אינם מפחדות מהשאלה והטעות, מתנועת הרצוא ושוב שהיא הבסיס למציאות, אותה תנועה שנשכחה כל כך הרבה זמן בתוך הפחד הגדול מהנפילה וההתרוממות.
ומה נותר לאחר החשיפה?
מה קורה ברגע שהבדים נעלמים והחלל גלוי?
מתחילה הבנייה. מתחילה האפשרות להציב אלטרנטיבה, לפתח קהילה של אנשים שנעים בריקוד האישי שלהם , נוגעים זה בזה, מספרים משהו וממשיכים בתנועה, קהילה של אנשים שרוצים להביט באחר, מרוחק ולא מוכר כפי שיהיה, שמוכנים לקבל את הכאב וההתרגשות שבחיפוש דרך.
הטור הזה מבקש לתת מקום לקהילה הזו, לחשוף את האומץ והמאמץ הגדול שבכנות, לראות את התפילה הפרטית, לסמן את הרעיונות והמחשבות שהקהילה הזו מבקשת לתת החוצה לחברה כולה.