פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אל תשחררו את המחבלים הפלסטינים. דעה

      עם כל הכבוד לדעת הקהל העולמית, יש הוראה במסורת היהודית, שקובעת כי "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן". מדוע? "מפני תיקון עולם". אור אלון מתנגד

      כל ילד יודע שכאשר הוא מגיע למכולת ונותן למוכר מטבע או שטר, הוא מקבל בתמורה את הממתק בו הוא חפץ. גם בפרשת השבוע שקראנו, דובר רבות על מקח וממכר רוחני: אתם תשמרו מצוות- אני אעניק תשורות. לא תשמרו- לא תקבלו דבר. הן ההיגיון האנושי והן תורת ישראל מבהירות לאדם שבעסקים כמו בעסקים, אי אפשר לקבל בלי לתת. או כפי שאמר בזמנו מנהיג יקר ומוכר: יתנו- יקבלו, לא יתנו- לא יקבלו. אבל אצלנו ההיגיון נוטה שלא לצלוח את הש.ג. ואמירות של מנהיגים פורחות באוויר ברגע האמת. מסתבר, בניגוד למה שנהוג לחשוב במחוזותינו, שהפלשתינאים הם מעל הטבע, לא אנחנו. כי רק הם יכולים ליצור מודל עסקי שבו הם מקבלים המון בלי לתת דבר. פעם זה היה אחרת.

      פעם, עוד היה צורך להילחם, לחטוף ולהתלונן באו"ם כדי להביא הישגים מדיניים. היום, פשוט צריך להתנות פגישה במחוות מצידנו. פעם, ערך החיים היה הגבוה מבין כל שאר הערכים. היום ערך הנדל"ן גבוה יותר. פעם, היו שיקולים של עלות מול תועלת. היום אין שיקולים, ויש עלות ללא תוחלת. פעם, למפלגות הימין היו ערכים ודרך. היום יש ערבים ומערביים ומערכת שיקולים חסרת כיוון ומעוף.

      הפגנה של משפחות שכולות נגד שחרור מחבלים, הבוקר מול ישיבת הממשלה, יולי 2013 (נועם מושקוביץ)
      הפגנה של משפחות שכולות נגד שחרור המחבלים (צילום: נועם מושקוביץ)

      בחודשים הקרובים, נמסור מאה וארבעה אסירים עם דם על הידיים לידי הפלשתינים, כשהתמורה היחידה שנקבל מהם היא שיחה בטלה שלא תוביל להתקדמות כלשהי. התמורה הנוספת שלכאורה נקבל, היא שיפור ניכר בדעת הקהל העולמית עלינו לתקופה קצרה. כמובן שהשיפור הניכר יעלם ברגע שישראל תעז לעמוד על רגליה האחוריות כשאבו מאזן יוציא מפיו את תביעותיו הבלתי אפשריות. אבל עד אז, קנינו לנו קצת זמן ואהדה חלקית במחיר דם יהודי ופגיעה קיצונית בעקרונות הצדק.

      עם כל הכבוד לדעת הקהל העולמית, יש הוראה במסורת היהודית, שקובעת כי "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן". מדוע? "מפני תיקון עולם". המחיר שלנו ברור ונקוב- 104 מרצחים שישלחו לבתיהם. התמורה? לא נודעת. אולי מי שמנצח על החגיגה, ג'ון קרי, כמו צ'מברלין בזמנו, משתוקק לשוב לארצו ולהכריז בגאווה: "הבאתי שלום עולמי". רגע לפני רעמי התותחים, הקסאמים והאוטובוסים המתפוצצים ברחובות. תיקון עולם זה לא. אבל המחיר כבד. כבד מאוד.

      אסירים פלסטינים משוחררים מבתי כלא בישראל בעסקת שליט, אוקטובר 2011 (AP)
      מחבלים משתחררים בעסקת שליט (צילום: AP)

      בניגוד לדעה הרווחת בטוקבקים, המחיר היקר אינו טמון דווקא במסוכנותם או אי מסוכנותם של האסירים המשוחררים. המחיר היקר ביותר אינו הפגיעה בצדק. המחיר היקר ביותר הוא הפגיעה באופן שבו ישראל מנהלת את עסקיה. כמאמר המשורר: "לפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך".

      מדינת ישראל הביאה את עצמה למקום הנמוך ביותר שהייתה בו אי פעם מבחינת נקודת המוצא למו"מ. כמו ברצועת עזה, או בהחלפת מחבלים בגופות בזמנו עם החיזבאללה, נראה שממשלת ישראל מוכנה פעם אחר פעם לשלם מחירים לא סבירים עבור תמורה מדומיינת שמסתכמת בתקוות והשערות רחוקות.

      ראש הממשלה בנימין נתניהו, בישיבת ממשלה שבועית (לשכת העיתונות הממשלתית , קובי גדעון)
      ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: קובי גדעון)

      קשה לעמוד מנגד אל מול מצעד האיוולת המתגבש מולנו. קשה להאמין שמי שמנהל את המהלך המופרך הזה הוא מנהיג אינטיליגנטי וותיק, בוגר תואר יוקרתי למנהל עסקים, שחרט על דיגלו את המלחמה בטרור והצהיר שאין שום נסיבות המצדיקות שחרור מחבלים. אולי רגע לפני החלטות מסוכנות כל כך מבחינה מורלית ובטחונית כאחד, שווה לעצור ולבדוק לא רק כמה זה עולה לנו, אלא מה אנחנו קונים, והאם זה משתלם.

      אבל כשראש ממשלה מפזר את ערכיו לרוח, ומשלח מרצחים אל חיק משפחותיהם ברגע של נדיבות לב קיצונית וללא כל תמורה ממשית, בניגוד גמור לאג'נדה שלו ובניגוד מוחלט למודל עסקי כלשהו המוכר לאנושות, אולי כדאי לבדוק שעל דלת לשכתו לא נתלה השלט המזמין: בעל הבית השתגע.