לראש חודש אלול יש נטייה לסחוב איתו אינספור הטפות מוסר והרצאות על מידות ובראשם תמיד - הצניעות. אלא שהמטיפים לצניעות, לרוב אינם מתכוונים למידת-אופי, אלא למידות מתחום אחר לגמרי - האופנה: אורך השרוול, עובי הפאה, רוחב החצאית, גובה הצווארון ולמעשה, 'הטפת-נגד' לכל מלבושי האישה. מה אתם מתפלאים? הרי כתוב: "ו?ל?פ?נ?י ע?ו??ר ל?א ת?ת??ן מ?כ?ש??ל". לקח לי שנים רבות להבין שבראייה העיוורת של הממסד הרבני, זכינו אנחנו (הנשים) לשחק את תפקיד המכשול.
כשהייתי בת 10 בערך, יצא פסק הלכה האוסר על ילדות מעל גיל שלוש להגיע לבית הכנסת בנעלי לקה שחורות. בית הכנסת היה בשכונה החרד"לית בלונדון הרחוקה, בה גדלתי. ומדוע לדעתכם יצא הפסק? לא הבנתם? זה פשוט מאוד, התחתונים משתקפים בנעליים, עכשיו הבנתם? התחתונים משתקפים בנעליים של ילדות בנות שלוש. לי היו אז נעלי לקה שחורות ומיד בושתי ונכלמתי מהמחשבה שאולי 'ראו לי' בבית הכנסת. רב פולט איזו שטות וילדות זורקות נעליים טובות לפח, בשם הצניעות כמובן. מעניין על מה חושב אותו רב כשהוא מביט בנעלי לקה של ילדה בת שלוש? ולמה הוא בכלל מסתכל? שיתפלל.
זוכרים שפעם היו מחיצות רק בבית הכנסת? טוב, זה היה פעם. היום, ברוך ה', יש כבר אוטובוסים נפרדים, מדרכות נפרדות, קופות נפרדות, ויש כאלה שהגדילו לעשות ואפילו קבעו שעות קנייה נפרדות לנשים ולגברים. למה? כי גבר שרואה גברת סוחבת סלי קנייה, זה פוגע לו במצפון הצניעות. המצפון שלו לא חס על כך שהיא סוחבת סלים כבדים, בשביל זה יש אחרים, אצלו המצפון הוא נשגב - מצפון הצניעות. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם אותה גברת-סוחבת, חלילה גם נועלת נעלי לקה שחורות, זהו, הלך עליו, שום כפרה כבר לא תכפר על הפורנו-לקה שעובר לו כרגע בראש, הוא עוד יצטרך להלקות את עצמו במגלב ולהתפלש בשלג.
פעם ניגשה אליי אישה דתייה אחרי הופעה. היא החליטה להקדיש מזמנה כדי להציל נפש אחת בישראל (הנפש שלי). הצדיקה חיפשה את הטבעת על ידי ומשראתה אותה אמרה לי: "את נשואה, ברוך ה', אז את הרי יודעת, מה זה יצר של גבר" השבתי לה במבט תמים: "לא, מה זה?" היא הנמיכה את קולה: "זה חזק מאוד זה, אין להם שליטה על זה" אה, באמת? "תגידי", שאלתי אותה: "מה קורה לדעתך כשחיית טרף מצליחה להשתחרר מכלוב בגן החיות, האם קוראים לכל האנשים להסתגר בבתים שלהם עד הודעה חדשה או שצדים את החיה ושמים אותה בכלוב?"
אולי נראה לכם שאני מגזימה אבל תשמעו, העניין הזה של ההטפה לצניעות היא בעיניי ממש בגדר 'פיקוח נפש'. בשנה שעברה, בימים הנוראים, הגיע אדם לתיכון הדתי בו לומדת ביתי. הוא סיפר לבנות סיפור זוועה על אסון שפקד את משפחתו. מסתבר שפרצה שריפה בביתו ושלושה מילדיו מתו, זכרם לברכה. הוא ציין במיוחד את הילדה בת השמונה שהצליחה להימלט מהבית הבוער אך שמלתה עלתה באש. צעקו לה: "תורידי, תורידי את השמלה" אבל היא לא הורידה, כדי שלא 'יראו לה' וכך נשרפה הילדה המסכנה למוות. ועוד בגאווה מספר האב (שלשם כך הגיע) שהרב שספד לילדה אמר: "הילדה הזו הגיעה לעולם ללמד צניעות מהי" ואני שואלת - מהי ? זאת ודאי לא צניעות.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לקחת את הילדה שלי, לקנות לה ביקיני ולתת לה להסתובב איתו ברחוב כמה דקות כדי שאם חלילה, אי פעם השמלה שלה תבער, לא תהיה לה בעיה להוריד אותה ולהציל את נפשה.