וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עגלה ערופה: טקסט אחד, שתי נקודות מבט

שופטים

9.8.2013 / 7:03

גופת אדם שנרצח, נמצאה בשדה. לא יודעים מיהו הרוצח. זקני העיר הקרובה ביותר אל הגופה, ניגשים לנחל איתן עם עגלה (פרה צעירה) שלא נעשתה בה עבודה מעולם, ושם הכפרה מתבצעת

מצוות עגלה ערופה, הוא טקס כפרה על רצח שבו אין אנו יודעים את זהותו של הרוצח. כמו בכל שבוע, גם הפעם אנו מביאים שתי נקודות מבט קצרות של שני אנשים שונים.

והפעם: הרב יעקב (יוקי) מאיר ויחזקאל פרנקל

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

הרב יעקב (יוקי) מאיר

מהי מטרתו של הטקס ? כיצד קשורה העיר הקרובה אל הנרצח יותר מכל עיר אחרת ?
שאלות אלו, מזכירות תופעה המוכרת לכל שחקן כדורעף או משחק כדור קבוצתי אחר. כל שחקן אחראי על שטח מסוים של המגרש, ותפקידו לטפל בכדור אם יגיע אליו. הבעיה נוצרת כאשר הכדור נופל בדיוק בין שני שחקנים. התוצאה העצובה היא שכל אחד משאיר את העבודה לחברו, והכדור נוחת על המגרש שביניהם. דבר דומה, עלול לקרות במקרה שלנו, אך השלכותיו חמורות בהרבה. כאשר האשם ידוע, יש מי שיטפל בו כדי שלא להשאיר את תיק הרצח פתוח. אך במצב בו נמצא הרוג והרוצח נותר אלמוני, עלול תיק הרצח להיסגר מחוסר עניין לציבור. התורה אינה מעוניינת בסוף כזה. אסור שמקרה רצח ישאיר את הציבור אדיש. מישהו חייב לקחת אחריות ולעורר את תחושת הזעזוע של הקהל ממקרה שכזה. אבל מי ? את הרוצח האמיתי לא מצאנו, ולכן תוטל המשימה לא על פי קריטריון מוסרי או הגיוני, אלא פרקטי. מי שיותר קרוב לוקח אחריות. בדיוק כמו הקריטריון הקובע שמי שהגיע ראשון לטרמפיאדה עולה ראשון, לא כי המקרה שלו דחוף יותר, אלא כי הוא פרקטי יותר. אם כך נקבל תשובה גם על שאלה נוספת - מדוע מצטדקים זקני העיר ואומרים: "ידנו לא שפכו את הדם הזה", הם היו חשודים ? לפי הנאמר, הם מבהירים בקול שעירם לא נבחרה בגלל שהיא חשודה יותר מאחרת, אלא רק מפני שהיא קרובה יותר.

הטקס מסתיים בכך שהמקום שבו נערפה העגלה מוכרז כשטח שאסור בעיבוד, והפצע בנוף מזכיר לכל את המקרה החמור שקרה, וגואל אותנו מאדישותנו.

יחזקאל פרנקל

תלמיד גדול בא אל הגאון מוילנא עם תמיהה על אחד מפרשני התלמוד שאת דבריו לא הבין. בתגובה, נתן לו הגאון לעיין ב - 150 מראי מקומות. התלמיד חזר לבית המדרש, פתח במרץ את הספרים וככל שהעמיק בסוגיה, תמיהתו על רבו גברה, לא רק שלא נמצאה תשובה, אלא נוספו עוד 150 חדשות. כששאל את הגאון לפשר הדבר, אמר לו: "ראית? המפרשים המשיכו למרות שהייתה להם קושייה"

שאלה גדולה עומדת ברקע הטקס יוצא הדופן: מי רצח את החלל? הפרשייה מובילה לתהליך מדוקדק ואני מבקש ללמוד מכאן משהו על היחס הנכון לסימני שאלה. תמיהות, ספקות והיסוסים מלווים את חיינו ופעמים רבות אין בידינו להכריע. לדידי, פרשת עגלה ערופה מבקשת לייסד יחס מעריך לחלל שיוצר את השאלות ואת הספקות, לא רק לגבי 'מי רצח את פלוני' אלא, גם לכלל השאלות המרחפות בנפשנו.לאן מובילים הזקנים בטקס הזה שם בנחל? הרי הדבר לא יוביל לגילוי הרוצח? הם מקבלים תשובה למשהו גדול יותר - חשיבות ל"שאלה" וחשיבות ל"ספק", את זה הזקנים מקבלים. אסור לפחד מהספק, אסור לחשוש מהשאלה, הדבר מונח אחר כבוד על השולחן, ממתין לטיפול, לא מצטבר בשיפולי הדעת, מעיק שם, מציק ומפריע להמשך ההתפתחות. והמסקנה? אפשר לחיות עם השאלות אך חייבים גם להמשיך הלאה. אז קדימה, קושייה לא אמורה להיות ביצה טובענית, The show must go on.

ועם יחס רציני ומכבד, המשך החיים עשוי אף להתיר כמה מן הספקות. ודאי לא את כולם.

2
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully