פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מלחמת הגרביים הראשונה

      אנו הולכות עם חולצה צמודה שמבליטה הכל אבל עם שרוול ארוך. לובשות חצאית מיני אבל עם גרביונים שקופים. המגזר החרדי-מודרני לא באמת חרדי. צ.פרידמן מגלה טפח ומגלה טפחיים

      נעליים (ShutterStock)
      (צילום: ShutterStock)

      הייתי בת 18 כשהמלחמה שבתוכי החלה לנבוט. הקרב הראשון היה על אורך החצאית. לסמינר הגעתי עם חצאית קפלים נצחית ואחרי שעברתי את שער הכניסה, החצאית קופלה במותן כדי שתהיה יותר קצרה ויותר מודרנית. גם אחרי הצהריים, בשבתות וחגים ובעצם בכל הזדמנות הייתי מגניבה קיפול. במשך הזמן שמתי לב מתי ואיך הקיפול קורה: קיפול בשרוול – בשביל החברות, פחות קיפול בשרוול – בשביל המורות. אבל אלו היו הדברים הקטנים, הבלתי מורגשים של החיים הנבלעים בתוכנו: המלחמה האמיתית התחילה אחרי הסמינר, במקום עבודתי הראשון, כשכבר לא הייתה תלבושת אחידה ולא היה ממי להתחבא.

      סוף סוף יכולתי ללכת יכולתי ללכת כאוות נפשי, להרגיש משוחררת וחופשייה, אבל הגרביים, אוי הגרביים, חנקו אותי. כובד משקלן של גרבי ניילון 15 דנייר, דקות ככול שיהיו, היה רב מדי. כל יום, בחזרה מהעבודה, הבטתי בזעזוע בפס האדום מעל הברך ובשקע שלחץ הגרביים עשה לי. גם היום, כמעט עשר שנים אחרי, השקע הפחוס הזה עדיין ישנו, תזכורת כואבת של הליכה יום-יומית בתלם, של אפס מחשבה עצמית ושל 100 אחוז תפיסה חברתית. התשוקה לגרביונים גאתה בי ומצאתי את עצמי מייחלת ומשתוקקת ללבוש גרביונים.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      אבל הגרביים, אוי הגרביים, חנקו אותי (צילום: ShutterStock)

      בקר אחד נפלה בי החלטה גורלית שהשפיעה על הגדרת הזהות שלי – אני מורידה את הגרביים. לא רוצה יותר את הדבר המציק והחונק הזה, ובכלל, עם הגרביים שאנו החרדיות "המודרניות" הולכות, עדיף כבר בלי. הפעם לשם שינוי, "ללכת עם ולהרגיש בלי" משחק לרעתנו. כי צניעות זה לא, אז למה הצביעות? אם היה בי את הכוח הדתי להיות צנועה, הייתי צריכה ללכת עם גרביים 40 דנייר וללא לייקרה.

      אבל כל סיפור ה"צניעות" הזה גדול עליי, גדול עלינו. אנו מחפפות על ההלכה אבל בקריצה, מכסות טפח ומגלות טפחיים. מנסות לחפף קצת מפה, לחפף קצת משם, אבל כולנו בדיוק אותו דבר. נלך עם החולצה הכי צמודה שניתן לראות את מידת החזייה אבל עם שרוול המכסה מרפק. נלך עם חצאית קצרה ככל שתהיה, אבל תמיד עם גרביים שקופות ומחטבות. ועם כל הכבוד, עבור מי המציאו את הגרביון השקוף לסנדלים בלי קו התפר המעצבן באצבעות, אם לא בשבילנו ה"צנועות והחסודות"? בואו נודה על האמת, אנחנו המגזר החרדי המודרני, לא באמת חרדי. רק מודרני ושומרים מצוות לייט.

      חצאית דתיה גרביונים (ShutterStock)
      כל סיפור ה"צניעות" הזה גדול עליי (צילום: ShutterStock)

      ברגע שהפנמתי ביני לבין עצמי שכל סיפור הגרביים הוא הוצאת דברים מהקשרם ולאחר שיחות ארוכות עם האברך-מחמד שלצידי, אספתי כמה שקיות ניילון גדולות, הכנסתי לתוכן את הגרביים, ופשוט זרקתי הכל לפח השכונתי. כבר לא כאב לי ברגליים. מאז, הפכתי ליותר "אינדוודואלית במגזר" ופחות "חרדית". כי אצלנו, כולם באותו שטאנס, אוכלים, שותים, מתנהגים ומתלבשים באותה הדרך.

      ואם בכל זאת נשאר בנו משהו מהחרדיות זאת החרדתיות, כי פתאום אני חושבת שאולי השקע הפחוס מעל הברך הוא עונש על הורדת הגרביים, הרי אנו מאמינות גדולות של שכר ועונש. לא?