מכינורות הלויים לכינורות הפילהרמונית

"ייחודם של הכינורות עמד לנו במשך שנים", אמר בעבר אורי טפליץ, חלילן התזמורת הפילהרמונית הישראלית במשך שנים רבות. "כשהגענו בפעם הראשונה לאמריקה, ב-1950, ציינו המבקרים את כינורותינו לשבח. ומה הפלא? בתזמורות האמריקניות המצוינות כמעט חצי מהכנרים הם יהודים, ואצלנו כל המושכים בקשת יהודים".

לאורך השנים ניסו רבים לקשור בין קרקע הגידול של הכנרים לבין זהותם היהודית. אחד האתרים קשר בין יהודי מנוחין, יאשה חפץ ואייזק שטרן לבין מוצאם המזרח אירופי ומקום משכנם בקליפורניה, והיו שטענו כי הכינור הוא רכיב של הזהות היהודית. אבל כולם חשו בזיקה שבין יהודים למוסיקה - זיקה שנעכרה עם האנטישמיות של ריכרד וגנר.

בראשית המאה העשרים ניכרה מגמה לחשוף את יהדותם של קומפוזיטורים – אם היו יהודים וגם אם לא. בר בורוכוב, הוגה ציוני וסוציאליסטי חשוב, טען בחיבור מוקדם שלו שגם ז'ורז' ביזה היה יהודי. ובכן, לא. הייתי רוצה שמחבר "כרמן" יהיה יהודי, אבל האמן הדגול שביטא יצריות עילאית ואסתטית כזו לא נמנה עם כוחותינו. ועוד עובדה: בסיס מוצק של המוסיקה המערבית הוא מזמורי הכנסיה. מוסיקולוגים אחדים, חלקם בעלי רוח רומנטית, טוענים שמזמורים אלה הם גלגול של מזמורי בית המקדש. מהיכן באה התחושה שהיהדות היא מרכיב מהותי בהתפתחות המוסיקלית עולמית?

רבי יהודה הלוי שאל את עצמו את השאלה הזו כבר בשלהי המאה ה-11, ובספרי "כינור נשמתי: המוסיקה בהגות היהודית" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן) סיכמתי את טענותיו:

א. יתרון מעמדי. כמו במדינה האידיאלית של אפלטון, שבה החינוך של המעמד הגבוה כלל מוסיקה, כך גם היהדות - שנים רבות לפני אפלטון - דרשה חינוך מוסיקלי לאליטות. "הגדולים שבעם, והם בני לוי" מופקדים על המוסיקה. שבט לוי ניזון ממעשרות, עיתותיו היו בידיו, וזמנם של הלויים היה מוקדש כולו למוסיקה.

ב. יתרון ערכי. היתרון המעמדי של המוסיקה נגזר במישרין מהעובדה שעם ישראל הוא "אומה מכבדת הניגונים". או בלשון מודרנית: עם ישראל ניחן ברגש לאומי, הרואה במוסיקה את אחד הביטויים האציליים של רוח האדם.

ג. יתרון פוליטי. המנהיגים המקראיים החשובים עסקו במוסיקה, כלומר ידעו בעצמם לנגן. ריה"ל, למשל, ציין בנושא זה את דוד ושמואל, כלומר את הדגמים הקלסיים של מלך ונביא.

ד. יתרון מוסרי. למוסיקה יתרונות פסיכולוגיים ("מעוררת הנפשות") ומוסריים. כבר בעת העתיקה הבחינו מדענים ורופאים כי למוסיקה יש השפעה חשובה על מצבי הרוח - ועל נפש האדם באופן כללי. ריה"ל טען שהיהדות אימצה את המוסיקה מפני שהיא משפיעה הן על נפשו של האדם והן על מוסריותו.

מכאן ואילך התגלגלו טיעוניו של ריה"ל בדרכים שונות, ואף נוספו עליהם טיעונים בהגות היהודית באיטליה של הרנסנס, בחסידות של הבעש"ט ועוד, עד שבשנים האחרונות הפך העיסוק במוסיקה ויהדות לטרנד. רבנים והוגים הבחינו בהשפעתה של המוסיקה על עיצוב בני הנוער ("תרבות הנעורים"), וכמעט התחרו ביניהם מי ייחס לה חשיבות גדולה יותר. דוגמה אחת לכך היא חיבוריהם של דניאל שליט ("ידע נגן") ושמואל שטרן ("השירה והניגון בעבודת ה'"). דוגמה אחרת היא ספר זיכרון הראוי לציון מיוחד: ב-27 בדצמבר 2002 (כ"ב בטבת תשס"ג) חדרו שני מחבלים לישיבת עתניאל והרגו ארבעה מתלמידיה. ספר הזיכרון לכבודם כולל קטעי מדרש, שירים בלוויית אקורדים לגיטרה וטבלטורות. חוויית המוסיקה והטראומה השתלבו זו בזו.

אף על פי כן, סוד הזיקה של עם ישראל למוסיקה הוא עלום. אבל הקושי בהגדרה אינו מעיב על קיומה של זיקה.

פרופ' דב שוורץ הוא ראש היחידה ללימודים בינתחומיים באונ' בר- אילן