פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      יותר קריירה, פחות ילדים

      אני מקנאה באלו שיש להם עשרה ילדים כי לא הכירו במציאות אחרת. אני מקנאה באלו שחיים באושר כי נהגו בעדריות בכל מה שקשור בהבאת צאצאים לעולם. צ. פרידמן מתחרטת

      ילדים חרדים (יח"צ , מיכאל א. כץ)
      (צילום: מיכאל א. כץ)

      לאחר 10 שנים במשרה טובה עם משכורת גבוהה ורכב, עזבתי. שנה שלמה לבטלה, לקח לי למצוא את עצמי ולמצוא עבודה שתתאים לי. בערב הראשון לקבלת הרכב החדש ממקום העבודה הדנדש, יצאנו בעלי ואני, לחגוג על כוס קפה ודאבל סופלה. כשחזרנו, עצרנו לתדלק את הרכב. בעלי יצא להעביר את כרטיס האשראי ולקנות לנו משהו מלא בקלוריות. אני נשארתי ברכב. הבטתי החוצה וראיתי זוג חרדים מהזן הנכחד. הגבר עמד גבוה וזקוף מחוץ לרכב, משעין על כתפו אפרוח בן יומיים ולמרות שהרכב שלי היה סגור, יכולתי להריח את הריח המדהים של "תינוק חדש בא לעולם". האבא נראה מאושר ויותר מזה, גאה. האימא ניסתה למצוא תנועה מתאימה בתוך הרכב, כנראה, כדי להאכיל את המלאך הקטן שמתכרבל בזרועות אביו, היא יצאה מהרכב לכמה שניות וראתה שאני מסתכלת עליהם, עליה. על התינוק. היא הסתכלה עליי וחייכה. גם אני חייכתי ונדדתי הלאה ממנה.

      אני ילדה שנייה מתוך שישה ילדים. שנים טענתי בפני סבתא שלי, שההורים שלי לא ידעו לעצור בזמן את רכבת הילודה ולא התחשבו בכוחות הנפשיים שלהם כשהביאו שישה ילדים. "שישה ילדים זה המון וזה קשה", אמרתי תמיד, "אין מקום לאף אחד, אצלי זה לעולם לא יהיה ככה". ואכן, אצלי, זה באמת לא ככה.

      קצת אחרי שהתחתנתי, התחלתי תואר ראשון. לפניו סיימתי את שנות הסמינר כדי להוציא תעודת הוראה. עשר שנים אח"כ למדתי לתואר שני. שנים על שנים "עבדתי על עצמי" במכון כושר, נכנסת בשש בבוקר, יוצאת ברבע לשמונה, צעירה יותר, יפה יותר ובעיקר, מאושרת יותר. נסענו לצימרים, חו"ל, בתי קפה ומסעדות ובעיקר, נהנו מכל רגע. אבל עכשיו, כשההיריון כבר כמעט מחוץ לתחום, אני שואלת את עצמי: היה שווה? לא חבל שדווקא בילדים הסתפקתי במועט?

      יש מעלינו שכנים יקרים עם עשרה ילדים. הרעש היחיד ששמענו מהם, היה גרירת כסאות בליל שבת כדי לסדר את השולחן. מעולם לא שמענו צעקות ומריבות. משפחה מקסימה. אני מקנאה בהם. ולא רק בהם, אני מקנאה, אלא בכל מי שמאמין בצו ליבו לרגשות והרצונות האמיתיים שלו. אני מקנאה באלו שיש להם עשרה ילדים כי לא חשבו והכירו במציאות אחרת. אני מקנאה באלו שנוהגים בעדריות בכל מה שקשור בהבאת צאצאים לעולם. אני מקנאה באלו שיש להם עשרה ילדים והם חיים באושר, מסתפקים במועט כי הוא באמת לומד והיא מנסה לפרנס. ואני מקנאה באלו שהילדים הם לא אידיאל אלא התממשות של חלום.

      אני מסתכלת עלינו, זוג שנסע לצימרים כל שנה עם הילדים, מידי פעם סרט טוב, קצת טלוויזיה.יש חו"ל, יש שני רכבים ויש קריירה. אבל דווקא במקום הכי אמיתי בהתממשות "האני" שלי, יצאתי חסרה. דאגתי לעצמי יותר מידי אבל לא דאגתי למימוש אימהותי. לצערי, דווקא פה לקחתי מישרה חלקית, מישרת אם.
      לא חבל?