מאז ימי בראשית נדד היהודי המצוי. נדודים לצורך מגורים (ע"ע אברהם). נדודים לצורך פרנסה (ע"ע לוט) ונדודים שלא ברצונו (ע"ע אדם וחווה). אולם ישנו סוג אחד של נדודים שתמיד עשו טוב ליהודי: הגלות הקדושה, או בקיצור - חו"ל. בילדותי היא לא עניינה אותי וכשהורי שאלו אותי: "בר מצוה באולם או טיול בניכר?" מיד עניתי כיאה לציוני גאה: "בר מצווה באולמי בון בון עם כל התוספות". מספר שנים לאחר מכן הייתה הפעם הראשונה שחציתי את גבולות ישראל, אבל זה היה בלי דרכון ודיוטי פרי אלא עם m-16, אפוד, וקופסאות לוף - לבנון. אבל עם השנים, כשמקום העבודה דרש זאת, יצאתי באופן "יותר מסודר" מחוץ לארצנו. מנסיעה לנסיעה גיליתי את הגולה ושמתי לב כי ליהודי הדתי, הפזורה היא אתגר עילאי מלא בפרובלמות.
זה מתחיל בדיוטי עם כל מיני שאלות של ביני"ש מצוי: "סליחה, איזה ויסקי זה? האלכוהול כאן נמכר עם החמץ? רגע, בכלל מוכרים כאן חמץ לפני פסח?". ואז במטוס : "אבל דיילת, הזמנתי אוכל כשר גלאט. איפה לחמניית המזונות?". ותמיד יש את המציק התורן: "הגיע זמן שחרית, בא לך להשלים מניין במטבח?".
ואחר כך, על אדמת הקודש האירופאית או האמריקאית, מתחילים ענייני המזון. החלטת להביא אוכל מישראל אבל אז התברר שהמלון שבחרת על הפנים ואפילו מקרר בחדר אין, וככה מת לו הגבנ"צ. נזכרת בצנצנת הגאפילטע? שיט, היא התפוצצה במזוודה. מזל שהצלחת להבריח חלה קפואה של ויז'ניץ, אבל אחרי יומיים היא משנה סטטוס ל"סכנתא חמירא מאיסורא".
הרעיון של האוכל הארץ ישראלי לא הלך? בוא נראה מה אפשר לאכול כאן. נקניק - לא. גבינה - לא מכיר. ירקות דיר באלק אם שמו רוטב. לחם - נראה טוב, אבל למה הוא פריך כל כך? בטח שהה בבטן חזיר בהתפחה. אולי מסעדה: "הלו, איי וואנט סאלאד, נטורל. נו צ'יז, נו מיט, נו פיש. אונלי אוליב אוייל." והמלצר מסתכל עלייך במבט של סימן שאלה. בסוף אתה מסיים עם ארבע ביצים קשות ביום וירקות חתוכות בסכינים חד פעמיים. בקיצור, רוב הזמן אתה נמצא במצב של דילמות.
אבל יש משהו אחד שבו אין לי התלבטות. נקרא לזה "נראות יהודית". אתה יושב יום שלם במסעדה בפריז בפגישת עבודה חשובה, לפתע אתה קולט בזווית העין של החלון שאו-טוטו השמש שוקעת ואז אתה מציע את ההצעה המקורית: "חברים, הפסקה של כמה דקות בדיון" וכל אחד מפרש את זה ל"הוא חייב להשתין" או "אין לו כוח אלינו". ואתה יודע שהאתגר שלך כעת הוא לחפש מקום שאף אחד לא יפריע לך להרביץ מנחה עם סלסולים על אדמת הניכר הזאת. אתה מחפש חדר או יוצא לרחוב ומתלבט, כיפה או כובע? וזהו, אין יותר התלבטות. לא כיפה או לא כיפה. לא כובע או כלום.
הפתרון הכי קל שלא מעט בוחרים כשהם נמצאים הרחק הרחק מארץ הקודש, הוא לא להתלבט ולא להתבלט, קוראים לזה "גלויי ראש". מעולם לא הבנתי מדוע להסתתר מאחורי מה שאנחנו. מילא אם אתה מסתובב בסביבה עוינת בחו"ל, כזאת שיש בה בני-דודים (שזה כמעט כל מקום באירופה) אז מקסימום שים כובע ותחביא את הכיפה. ממה בדיוק אתה מפחד או מתבייש? או שזה בבחינת: "תן להיות חופשי ומאושר בחו"ל" ?
נישאר בצריך עיון.