נסו לעשות ניסוי מחשבתי: הביטו עמוק פנימה וחפשו את המקום שבו אתם מרגישים יהודים. אילו רגשות ומחשבות עולים מן המקום הזה? מה רמת ההזדהות הרגשית שהוא מעורר? אם נחלק בצורה גסה, כפי שנהוג היום, את היהודים לשני קטבים דתיים וחילוניים, נגלה שהיהדות נתפסת על ידי הדתיים כזהות, כאמת הקודמת לכל ויוצרת אורח חיים מסוים. ואצל החילונים היהדות נתפסת כהזדהות שלא טומנת בחובה תוכן ומשמעות חיוביים. השאלה הבאה מופנית לכל ה"יהודים החילוניים" הקוראים את הטור: מתי בפעם האחרונה התרגשתם כיהודים? מתי בפעם האחרונה שמחתם כיהודים? ומתי בפעם האחרונה התרגשתם או שמחתם כבני אדם?
היהדות קושרת אותנו, "היהודים החילוניים" אל העולם באופן מסוים. ואם אנו בודקים לעומק את האופן בו אנו קשורים לעולם דרך היהדות, אנו מגלים שהיא בעיקר מגבילה את חירותנו. למה אני מתכוון שהיא מגבילה את חירותנו? אם נבדוק לעומק את הסיבות שבעטיין אנו חשים עצמנו כיהודים, נראה שיהדותנו היא סוג של יחס כללי אל העולם ולא יחס אמיתי אל עצמנו.
אנו מתעוררים בבוקר, ועוד לפני שהספקנו להיות בני אדם, אנו מתחילים, דרך העיתונים, הרדיו והטלוויזיה, להיות יהודים. ומהי אותה יהדות? תחושת נרדפות וצמצום, מפגש שלנו עם עצמנו דרך רגשות של פחד. היא ודאי אינה יוצרת, כמו בימים עברו, קהילה המלוכדת סביב מטרת חיים משותפת.
ההזדהות של היהודים החילוניים זה עם זה, מעבר לתחושת הזדהות אנושית של אנשים החיים זה בצד זה ודוברים אותה השפה, נובעת מתוך תחושה של שותפות גורל, גורל קשה. יותר ויותר אנשים צעירים עוזבים, אם מתאפשר להם, את המדינה ומנסים את מזלם באירופה או בארצות הברית. אלה הנשארים, ואני מדבר על הנשארים מבחינה אידיאולוגית, עושים זאת משום שכאן נולדו, ומתוך הזדהות עם חבריהם הנמצאים כאן ועם גורלם. ייתכן ש"הגורל היהודי" העמיק את תחושת השותפות, אך שוב, הוא אינו יוצר שום תוכן חיובי.
ישאל עצמו אדם: מדוע אני חי? ישאל עצמו בכנות. אף אחת מן הסיבות שהוא ייתן לעצמו אינה קשורה ל"זהותו" היהודית. אדם רוצה לאהוב, רוצה להכיר את עצמו, רוצה להתגאות במעשה ידיו, רוצה חברה וקהילה. אף אחד מן הדברים הללו אינם קשורים ליהדותו של החילוני. ניתוח מעמיק של הנרטיב הישראלי-יהודי יגלה את הנתונים הבאים: רדפו אותנו משחר ההיסטוריה, בשלב מסוים ניסינו להשתלב אבל לא נתנו לנו, הפלו אותנו ולבסוף הביאו עלינו שואה. היינו מוכרחים לעלות לארץ ישראל כדי שלא ירדפו אותנו, משום שאנחנו יהודים וגם כאן אין לנו מנוחה. זוהי הסיבה לכך שבאופן אינסטינקטיבי אנו דבקים ביהדותנו.
אנחנו יהודים אל מול העולם. אבל מה בפני עצמנו? האם היהדות הגזעית-ביולוגית, המדברת על דמה של אמנו, המקדשת את הכותל המערבי ומערת המכפלה, האם היא באמת אומרת משהו לחיינו, הן היומיומיים והן הפנימיים-רוחניים? האם הדבר מפרה אותנו באופן כלשהו?
אנחנו יהודים מתוך הנרטיב של עולם ישן: ההיסטוריה "הוכיחה" שאין לנו מוצא מכך, העולם פועל בצורה הזו, אנו יהודים וזהו זה. אבל אם היהדות אינה אומרת דבר מעבר לזה, אם כל מה שהיא מציעה לנו הוא במקרה הטוב חגים, המחברים אותנו לזיכרונות ילדותנו, האם אין הדבקות בה רק משרתת את אותו עולם ישן ממנו אנו רוצים לצאת? כל אדם שהחיים החיצוניים לא גברו עליו, כל אדם שעדיין פועם ליבו בחום, רוצה לצאת מן העולם הישן וליצור את חייו בעצמו. האדם של היום רוצה להיות חופשי במידה כזו, שהגיונו הבריא ורצונו לא יתנגשו בלאווים תרבותיים ישנים.
אין אני אומר שביהדות לא קיימת חוכמה נפלאה היכולה לעזור לאדם לחיות את חייו, אך ברגע שחוכמה זו הופכת לחוק שיש לנהוג על פיו, חוק המתנגש עם ההיגיון הבריא של האדם, הדבר הופך למעמסה. רגשות הנרדפות וההזדהות אסור שיהפכו לדרך חיים, משום שאז כובל עצמו האדם ומאבד את חופש הבחירה שלו. כן, יש חופש בחירה, אדם חופשי לבחור ולטעות, אבל בסופו של דבר הוא מוכרח להגיע לכך שהוא יהודי ושזהו רצון האל. אלו אחד הדברים המפעמים בלא מודע היהודי שלנו, ומחזירים אותנו שוב ושוב להזדהויות הישנות.
הבעיה שלנו, "היהודים החילוניים", היא, שעם היהדות במדינת ישראל אמנם ניתן לעתים, ללכת למכולת, אבל לאלוהים ולעצמנו איננו מגיעים דרכה.
גולשים המעוניינים לכתוב על זהות יהודית, מוזמנים לשלוח הצעות לתיבת ההודעות בדף הפייסבוק של וואלה! יהדות