גילי ואני החלטנו לנסוע להופעה. באמצע השבוע. שניים אחרי גיל שלושים. ציניים מדי שמצאו מישהו משוגע מספיק כדי להאמין לו. גילי גרה בדירה שכורה ברחוב השוק ובלילות נרקומנים מתו בסתר ליבם בחדר המדרגות. אני גרתי בגלריה מהבילה מעץ שהייתה לי לחדר שינה עמוס מאווררים שלא יכולים לחום של תל אביב. אחרי הצהריים לקחנו רכבת לחיפה. עלינו מהעיר התחתית לרחוב החלוץ. ירד הערב, היה חם והייתי רעב. אכלתי חביתה שעמדה כל היום בדוכן לח על הרחוב. אישה זקנה בכותונת הכניסה לי אותה לפיתה והוסיפה קטשופ.
במרתף קטן בשכונה חיפאית, גבריאל על הבמה. הוא בכה ורעד וקרע מצחוק ושתה. שבר רקיעים על רקיעים כמו עשר ספירות של חשיכה, ממשלת צללים של נפש פצועה של יהודי בודד. בודד מדי. מנסר את הנפש שלו ומעיף לנו נתזים לתוך העין. תוך כדי מבקש את אלוקים, אחרי זה מבקש שילך, אחרי זה מקלל ואחרי זה בוכה. אחרי זה יצאנו לרחוב השקט בחיפה הלא מוכרת וחיפשנו מונית שירות לרכבת. לא מצאנו. לילה וקולות שירה מתוך מסעדה. נכנסנו. הופעה של בבר סוויסה ואורגן ומרוקאים זקנים מוחאים כפיים. כולם מוחאים כפיים. אחרי זה מצאנו מונית. שתקנו ברכבת מוקפים באנשים עם מזוודות בדרך לשדה התעופה. והרכבת נוסעת והמנועים קדימה.
חודשים לפני, בדירה שכורה מעל שוק לווינסקי, נוגה השמיעה לי את "כדורי הרגעה בדבש". בקול חבול הוא סיפר על שוטף כלים סיני קופץ ממגדל בבל עזריאלי. וגבריאל מצווה עלינו "קנו כרטיס הגרלה, קנו כרטיס טיסה בביזנס ישר לגן עדן כיסא מזהב ליד הוד מלכותו מלך מלכי המלכים". ואיך בערב ראש השנה הוא בולע כדורי הרגעה בדבש. ועולמות שלמים של תוהו ותיקון, של הסתר פנים ועזות קדושה וכעס וריקנות וכפירה וקטנות התחברו לי דרכו והפכו פסקול של תקופות מהבילות וקפואות בתוך הצינורות. אחר כך שידורים בערוץ 8 של "הפיצוציה" כשהוא חבוש בכובע צמר ומהגג בעיניים עמוסות עם המוכר. כשנוגה קיבלה מכתבים רשמיים בדואר שמופנים לגבריאל בלחסן כי התברר שהוא גר שם פעם, חשדתי שאולי אני פסיכוטי.
בהשראתו. חקרנו אותו והקשבנו לו כמו חבורה של פחדנים שנותנים למישהו אחר לחצוב בתוך התהומות בשבילנו ולחזור ולספר. כמו כהן גדול ביום הכיפורים קשור בחבל נכנס לקודש הקודשים ואנחנו ממתינים לראות אם ייצא או ימות שם לבד. אחר כך נסענו לים המלח להופעה של אלג'יר. שלושתנו בשקי שינה על הדשא לילה לפני מוקפים במשוחררים טריים מהצבא. לא ידענו אם זה פתטי או לא. בתור לכרטיסים פגשתי מישהו שלמד איתי בתיכון. במבט זחוח מפעם הוא שאל מה אני עושה היום. באמצע ההופעה ראיתי אותו עומד ובוכה. גם גילי. לידי צעירים עם מראה מתנחלי רוקדים ליד כסאות פלסטיק הפוכים בהתוועדות שכפירה ואמונה ונאמנות ותשוקה נעות בה ברצוא ושוב עמוס גיטרות פצועות.
וגבריאל עומד, עמוס שרירים כמו רצון נואש לעוצמה, עוצם עיניים, מתחבא מהאורות הגבוהים, מאש הצלפים, מאש המחשבות, משמיכת קטיפה שחורה. בנסיעה הביתה שתקנו כל הדרך ואני ניסיתי לשמור על עירנות ושפיות טובות דיין כדי להביא אותנו חזרה לדירות הקטנות בבניינים הטחובים.
אחרי זה מצאתי אהבה ובאו ילדים והרופאה אמרה לי שכדאי להתחיל הליכות בערב. התחלתי לשוטט עם נעלי ספורט ומוסיקה. כששמעתי פתאום שיר שלו העברתי מהר. המסע האינסופי לשבור עוד קרקעית ולגלות בור ועוד אחד תחתיו היו נראים לי רחוקים. ומאוסים. אובססיה לאפל. רכבת דוהרת בין שבעה מדורים וחלונות עכורים. דבקות בשקיעה. היה נראה לי מרגש יותר לשמוע אותו עולה משם. לא כדי לספר. כדי לחיות. שאחרי השנים הרעות תבואנה השנים היפות. וכמעט שאמרתי לו, תוך כדי הליכה כשאני מוקף גברים עם אופניים וטייצים- גבריאל יקר, אתה חייב לעשות משהו עם עצמך.
אבל אתמול גבריאל מת. בן 37. לבד בתוך דירה. כמו בדל סיגריה על הירקון. עוד כמה ימים אהיה גם אני בן 37. לגילי נולד בן. גם לנוגה. ועכשיו גילי מזכירה לי הופעה בברבי כשאני בוכה לגמרי כשהוא שר. אני לא זוכר. היא אומרת שהדחקתי.