הסכת ושמע: טקסט אחד, שתי נקודות מבט

אסרטיביות ודעתנות הן שתי מילים הזוכות לפופולאריות רבה מאוד בחברה בה אנו חיים. מי שאינו מחזיק בשתי התכונות הללו, נחשב מסכן ("נעביך" באידיש) וקורסים רבים מציעים לו לשנות את עצמו ולקנות את התכונות הכל כך נחוצות הללו. הביטוי שלהן הוא בדרך כלל בשיסוע העומד מולך בבליץ של שאלות, כאשר אתה מכריע אותו בזמן קצר מאוד בנימוקים מוחצים. התורה לעומת זאת, מסרטטת דמות אידיאלית שונה, המבוטאת לפי פירוש חז"ל במילים "ה?ס?כ??ת ו?ש??מ?ע" המופיעות בפרשתנו.התלמוד מפרש את המילים הללו כך: "הסכת ושמע ישראל" - הס ואחר כך כתת. כמו שאמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה. (מסכת ברכות דף סג עמ' ב)

כדי להבין את כוונת התלמוד, נלמד את פירושו של דון יצחק אברבנאל למשנה מפרקי אבות: שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא. בניגוד לרמב"ם המפרש שהמדובר הוא בהימנעות מדיבורים בעניינים מזיקים או לא מועילים, הרי האברבנאל מפרש שכל המשנה מדברת בלימוד תורה. אם כך, כיצד יתכן שהמשנה ממליצה לשתוק ? מה יכול להיות רע בדיבור בדברי תורה?

האברבנאל מתאר תמונה מוכרת של תלמיד היושב לפני הרב או המורה, ודרוך כקפיץ כדי לשאול שאלה. ברגע שהרב מספיק לומר מילים ספורות, כבר מרים התלמיד את האצבע (או במקרים גרועים יותר, מתפרץ) ושואל ומקשה על דבריו. בדרך כלל אנחנו נוטים להעריך מאוד תלמידים מסוג כזה. ההתנהגות הזו מרמזת על עניין, חשיבה עצמית וחוסר קבלה אוטומטית אפילו של דברים הנאמרים על ידי המורה. אך לאן מובילה הדרך הזו? בדרך כלל לא רחוק מדי. טווח הידיעה הנרכש בשיעור כזה הוא מצומצם מאוד, והוא נסוב בד"כ על התקפות קצרות מועד והגנות שאינן מתפתחות לשום מקום. בסופו של שיעור, כבש לו התלמיד את מקומו כדעתן, אך דעת רבה לא נוספה בו.

כדי לאפשר לימוד אמיתי, על התלמיד לכבוש את יצר ההתנצחות שלו, עד שיבין את מלוא היקף דבריו של המורה, ואז, ורק אז, יתחיל לשאול שאלות, שממילא יהיו מבוססות ומעמיקות הרבה יותר. על כך אומרת המשנה, לפי פירושו של האברבנאל, "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה". זוהי גם כוונתו של התלמוד בפירושו למילים "הסכת ושמע" – "הס" = שתוק, עד שתבין את עומק הדבר הנאמר, ורק אחר כך "כתת" התחל לפרק אותו ולהקשות עליו קושיות. מהלך כזה מראה כמובן את הרצון של התלמיד ללמוד, ולא רק להראות את חכמתו.

הגיע הזמן שנתחיל להקפיד לעבוד לפי הסדר, ונחליף את הפופוליטיקה הצעקנית, בלימוד ובהקשבה, בכל תחומי הדעת והחיים.

מהו 'עם'? נכון שמקובל להגדיר כך קבוצת אנשים שחיים יחד באותה פיסת אדמה, דוברים אותה שפה וחולקים את אותה התרבות, אבל אז אנחנו בבעיה. עם עצמינו. אף אחת מההגדרות האלה לא תהיה מספיק הולמת את היהודים. עם שמוצאו ממקומות שונים, דובר שפות רבות, וכמובן גר במקומות שונים ברחבי העולם. במגילת העצמאות נאמר "בארץ ישראל קם העם היהודי" אכן קם, אבל עם?

פרשת השבוע מבהירה את ההסבר, כשמשה אומר לעם ישראל "היום הזה נהיית לעם". שימו לב למי הוא מדבר: לעם שהגיע למצרים כמשפחה קטנה, עבר שם 400 שנים של אפליה ועבדות, יצא משם בניסים, אבל כל זה עדיין לא הגדיר אותם עם. רק היום, אומר משה, היום הפכתם לעם. והוא גם מסביר: "ושמעת בקול ה' א-לוהיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו". עכשיו הבנת? העם היהודי מאופיין רק בדבר אחד: בתורה. אותה חוקת-על שמתווה את הדרך התרבותית והחברתית של העם והיא זו שהופכת אותו למה שהוא. רבי סעדיה גאון כתב פעם "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" הוא צודק, וזה מדהים. שימו לב – כמה עמים היו בעידן הקדום בעולם, כמה תרבויות שונות ומעניינות אבל על רובם תוכלו לקרוא רק בספרי ההיסטוריה. עם ישראל הוא שונה: אלפיים שנה אנחנו משוטטים בעולם, לא תמיד במקומות סימפטיים, אבל חזרנו, ובגדול. מה ליווה אותנו שמה, מה המשיך לאפיין אותנו ושמר על הזהות הפנימית שלנו בלי מולדת, שפה או מדינה? רק דבר אחד: "שמעת בקול ה' ושמרת את מצוותיו ואת חוקיו" העם לא וויתר מעולם על ההתנהלות שלו כעם מאוחד. מגובש תחת ערכי העל של התורה.

גם במקומות האפלים ביותר כמו גטו וורשא, שליש מיושבי הגטו הציל שליש אחר. זו התרבות שלנו וזה העם. עם שאינו תלוי בנדל"ן או בתיאטרון כדי להישאר עם.