בשנתיים האחרונות, מרחק שעתיים נסיעה מקצרין שבגולן, נרצחים בכל יום עשרות ומאות אנשים. ילדים נשים וגברים. הזוועה הגיעה לשיאה ביום רביעי האחרון. שורות שורות של ילדים עטופי תכריכים, שכבו מוטלים ברחובות באחד מפרברי דמשק, יחד עם מאות אזרחים אחרים שנקטלו במתקפת נשק כימי. התמונות הקשות לא יכלו להותיר אף בעל לב, אדיש. והעולם, בסך הכל, שותק. ונחנו מה?
מלחמות, מעשי רצח המוניים ועוולות נוראיות, הפכו לעניין שבשגרה בעולם בו אנו חיים. עיראק שגם היא לא רחוקה, נרצחו בשנים אחרונות מאות אלפי בני אדם. באפריקה, מעשי טבח המוניים הפכו ענין שבשגרה. מעשים אלו, מיותר לומר נוגדים כל אמת מידה מוסרית, וודאי את אמות המידה של המוסר היהודי. מעשי זוועות, שהפכו ברמה הגלובאלית להרגל, מגלגלים לפתחנו, אלה האוחזים במוסר היהודי, את השאלה: האם חובתנו להגיב בכל פעם שמתרחשת על פני הגלובוס זוועה? האם עלינו מוטלת מעבר לכך גם חובה לנקוט בפעולה? וגם אם כן, מתי ועל מה?
המוסר היהודי, מוסר הנביאים, אינו מסתפק בהסתכלות לבית היהודי פנימה. כחזון, דאגתו של יהודי כפרט, ושל העם היהודי כמכלול היא לגאולתם הרוחנית וממילא גם לשלומם הפיזי ולרווחתם החומרית של כל באי עולם. לכן מפתיע ומטריד, שבעניין הזה נוצר פער גדול מאוד בין הגישה של רבנים ומנהיגים (יהודים) בארץ, לבין רבנים, מנהיגים, וקהילות יהודיות בעולם. העיסוק של רבנים ומנהיגי קהילות בארץ בבעיות שהן מחוץ לתחומיה של מדינת ישראל והעם היהודי, זניח. מישהו זוכר התרמה בבית הכנסת למען פליטים בדרפור? מישהו יכול להפנות לשיחה של רב ראשי/עיר/קהילה שעסקה במשהו שהוא מעבר לענייני דיומא המיידיים של המדינה/העיר/הקהילה? במובנים מסוימים המצב מצטייר כהפוך. ככל שמדובר למשל בדאגה לפליטים המגיעים למדינת ישראל, מתייצבים רוב הרבנים בחזית המתנגדים לתופעה זו. מעטים, אם בכלל, מדגישים את הפסוקים הרבים המצווים לסייע לגרים.
המצב שונה כמעט במאה ושמונים מעלות בקהילות היהודיות בחו"ל. שם, תחת הכותרת - 'תיקון עולם', רואים יהודים רבים את הדאגה לכל באי עולם כחלק מהותי מהיהודיות שלהם וממימוש המוסר היהודי. ארגונים יהודיים וקהילות, אינם מסתפקים בדאגה לעניי עירם - בני הקהילה או האחים בארץ ישראל. רבים מהארגונים היהודיים פועלים באופן אינטנסיבי, ומשקיעים גם משאבים רבים, בסיוע לנפגעי משברים ומלחמות ברחבי העולם, ובמאבקים פוליטיים למען עניינם. גם בנושא הסורי, ארגונים יהודיים בארה"ב פועלים רבות בחודשים האחרונים. בגלל מגבלות פוליטיות הארגונים אינם פועלים בסוריה עצמה, אך רבים מהם הקימו מפעלי סיוע (משותפים לארגוני סיוע אחרים) משמעותיים לפליטים סורים בירדן.
בקהילות אלו, רבנים, אורתודוכסים וכאלו המשתייכים לזרמים אחרים, רואים כחלק מהאחריות הדתית שלהם את הצורך לעודד ולהמריץ את בני קהילתם לא לשקוע בתוך עצמם ובתוך עמם. לגלות אחריות לעולם כולו. אחד הבולטים בעניין זה בדור האחרון, הוא הרב יונתן זקס, רבה של בריטניה. הוא אינו מסתפק בדרשות בית כנסת. בהגותו הכתובה הוא מציב את המוסר היהודי כמענה לחוליו של העולם ואת חזונה של היהדות, כחזון של 'ריפוי העולם השבור' (כשם אחד מספריו). על כך הוא גם זוכה להערכה רבה. מה יוצר את הפער הדרמטי, והבלתי סביר הזה? איך זה שאותה תורה, אותה גמרא, אותו 'ארון ספרים יהודי' מובילים ליצירת חזונות וערוצי פעולה יהודיים כה שונים?
אפשר לתת הסברים רבים ולהכביר בתירוצים. אין ספק, הקיום הישראלי היומיומי אינטנסיבי. הקיום היהודי במדינה יהודית ריבונית הוא תובעני. גם בהקשר הדתי הוא תובע התמודדויות ותשומות שכמותן לא נדרשות בקיבוצים יהודיים מחוץ לישראל. ואפשר לחשוב על עוד תירוצים.
אבל גם אחרי כל ההסברים והתירוצים, יש לנו הרבה ללמוד מהאחים שמעבר לים. על רבנים, מנהיגים ובני הקהילות להרחיב את מבטם. מימוש המוסר היהודי אינו מתמצה בדאגה לבנין בית כנסת לקהילה, או בדאגה לבית האבות השכונתי. גם לא בתרומות למגורשי גוש קטיף. יש מצוקות ויש סבל גם בעולם הרחב. והמצוקות הללו צריכות להיות על סדר יומו של מי שהמוסר היהודי, במובנו הרחב, נר לרגליו. לדברים משנה תוקף כאשר האסון אינו שיטפונות בסרי-לנקה, אלא טבח מתמשך, מעשה ידי אדם, על פתחנו ממש. נכון, כישראלים עשייה פרקטית היא עוד יותר קשה ומורכבת. אבל גם מודעות, תפילה וזעקה הם דרך יהודית לגיטימית להביע הזדהות, אפילו לסייע.
האסון בסוריה צריך להיות גם נקודת מפנה. דווקא בגלל מימדיו ומוחשיותו, הוא יכול להוות סוג של הזדמנות לשינוי. לנטישת העמדה הלוקאלית והצרה, לעבר עמדה יהודית-מוסרית רחבה יותר, הקוראת לכל אחד, אך בייחוד לרבנים ומנהיגי קהילות, להתבונן מחלון השטיבל לעולם הרחב ולהפנות את ליבם שלהם וליבות שומעי לקחם למצוקותיהם של כל באי עולם.