פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פיוט, נבואה ורוקנרול: אליעזר בוצר בבראבי

      בהופעה של בוצר, בחלל המעושן של הבארבי, הנבואה פוגשת את המוזיקה והדיבור נפרד מן המחשבה. מופע השקה לקראת צאת הדיסק "הפרעות. קשב. ריכוז" מול קהל צמא לשינוי

      אלעזר בוצר (יח"צ , חגית מנדל)
      (צילום: חגית מנדל)

      רוקנרול או "הפרעות"

      מהו רוקנרול? מה היא הצעקה המפלסת את דרכה בהרעשה הכבדה, כמעט מכאיבה, של השילוש הקדוש - גיטרה-בס-תופים? התשובה, יותר מכול, היא חיפוש הניצוצות. מה שאבד לנו, ומה שבעבורו אנחנו מייצרים כל כך הרבה רעש בעשרות השנים האחרונות. אותו חיפוש מעצם טבעו בנוי על בלבול, פקפוק, כישלון נפילה והתרוממות, מחשבה שדבר-מה נמצא רק כדי לגלות אבק בבוקר שאחרי. רוק טוב הוא, יותר מכל דבר אחר - ניסיון. אף פעם לא מלוטש וגמור. הרגעים הנכונים ביותר הם הרגעים של יציאה מהמסגרת, של הטעויות, מישהו נכנס מוקדם מדי לנגן, מישהו מושך את המילים מעבר לטון הנכון, מאבד את הקצב, יוצא למסע אישי.

      כאלה היו הרגעים הטובים ביותר בהופעת ההשקה לתקליטו החדש של אליעזר בוצר, שנקרא "הפרעות. קשב. ריכוז". היצירה של בוצר היא תנועה אל עבר הלא-מוכר, מה שמחוץ לתו המוזיקלי ה"נכון", ה"הרמוני". אם תרצו, הרוקנרול הוא ה"הפרעות" שבשם הדיסק.

      פיוט או "ריכוז"

      אבל אולי הרגע המיוחד ביותר בהופעה היה הביצוע של בוצר עם רביד כחלני המוכשר לפיוט "לך אלי". אם הרוק הוא חיפוש, הרי שהפיוט הוא ההתכנסות בבית, בין נדודי החיפוש. אותה קריאה של האדם, מוקדם בבוקר, באוויר אלול, לחיבור מחודש עם מצבו הנוכחי, עם טעויות השנה שחלפה והקבלה הפנימית על השנה שבאה. זמן הסליחות הוא זמנה של ההשהיה, של הסרת הספקות. כי אפשר לפעמים לנקות את הרעש, ולשבת בבית הכנסת הקטן שבתוכנו, לשיר שירים ישנים ולהתענג על ולהלל את מה שמול עיננו.

      כשכחלני ובוצר עשו את הפיוט חשבתי על הכוח העצום של היצירה: להזיז מסורות מאובנות ולהניע אותם קדימה, אל מי שזקוק להם כעת. ראיתי בקהל את אותו צמא, את ההתעוררות שהפיוט ייצר, את הריכוז הפנימי בו שהה הקהל, את אותה התכנסות שהתחוללה בעולם: מאותן תנועות גוף הפונות החוצה, ידיים מונפות, פנים צועקות, ריקוד מסוחרר לרכינה פנימה, התקפלות, כמעט חיבוק איש עם עצמו, ותנועות גוף רכות, מעורסלות: הנה לכם ה"ריכוז" משם הדיסק.

      אלעזר בוצר (יח"צ , חגית מנדל)
      (צילום: חגית מנדל)

      נבואה או "קשב"

      ההופעה של בוצר, בחלל המעושן והדחוס של הבארבי, אולי המקדש האחרון של הרוק הישראלי, הייתה לפני הכול הופעה של נבואה. כלומר, דרישה לשינוי. כי בשביל היציאה מן ההתכנסות צריך ערות, צריך לחוש דחיפות. הנבואה היא יותר מכל תופעה של דחיפות, כמו השירה - יש צורך להגיד משהו לעולם, משהו בוער וקריטי, פעמים רבות לא נעים, קוצני. ובעבור בוצר מדובר בחברה מתנשפת, רדופת מותגים ומעמד, עייפה משאלות של מהות ורוח, ומתקיימת על דיאטה קיצונית של חלומות התעשרות ומעמד. הוא רואה את חוסר היכולת להשתחרר מהגלות בתחושת הנרדפות, במניירות של הסתתרות ופחד מהאחר, בהתבצרות ביהדות הלכתית ומסוגרת. ומול זה הוא צועק את הבקשה שלו: הריקוד המשותף בין היחד לכלל, בין הבית לכיכר, בין הצורך להתקיים בגוף לבין הצורך להתקיים בנפש. את המאבק הפנימי בין האגו שמבקש להשתמש בעולם, לבין היצירה שמבקשת מהעולם להשתמש בה.

      הרגעים החזקים ביותר בהופעה היו אלה בהם הנבואה פגשה את המוזיקה, התוכני פגש את האקסטטי. כלומר, הדיבור נפרד מן המחשבה, מן האינטלקט, מהשכל ועבר לתחום ההשבעה, המיסטיקה וההתמסרות הפנימית. הנה לכם ה" קשב" שבשם הדיסק. כך מימשה ההופעה את הדיסק, ויותר מזה - את אישיותו של בוצר, הזמר ומנהיג ההרכב: תנועה בין מקומות שונים בנפש, בצורות הדיבור בעולם, בסגנונות המוזיקה והשירה, תנועה שהיא בסיסו של האדם הער.

      אלעזר בוצר (יח"צ , חגית מנדל)