אתם נצבים היום: טקסט אחד, שתי נקודות מבט

כאשר התורה מדגישה בפסוק אחד גם את הכלל וגם את הפרט, היא רוצה לומר לנו שיש קשר בין שניהם. הכלל מעיד על שוויון בין האנשים: "אתם נצבים היום כלכם", אין מי שניצב בפני הקב"ה ומי שאינו ניצב, כל העם ניצב מול הקב"ה ובעמדה זו כולם שווים (כאשר ניצבים מול האינסופי, ההבדלים בגובה מתבטלים). יש כאן גישה הגורמת לכל אחד בעם שלא להתנשא על האחר. מן הצד השני, התורה מפרטת את דרגותיהם של האנשים – ראשים וזקנים מול חוטבי עצים ושואבי מים, איש מול טף וכדו'. לו כל העניין היה מתחיל ומסתיים בשוויון, ניתן היה להסתפק בביטוי "כלכם", ואין טעם לפרט את הדרגות. אך התורה רוצה כנראה גם להדגיש את ההבדלים – אין דינו של הזקן כדינו של הטף ואין דינו של המנהיג כדינו של שואב המים. אך מהו המבדיל ביניהם ?

הנצי"ב מוולוז'ין בפירוש "העמק דבר" אומר על הפירוט את המילים הבאות: "כל אחד נידון לפי השאלה שהקב"ה שואל ממנו". כלומר, התביעה של הקב"ה מן המנהיג אינה דומה לתביעה שהוא תובע מן השוטר, וזו אינה דומה לתביעה מהטף וכדו'. על מה נידון המנהיג ? על האופן שבו הוא מפעיל את מנהיגותו, האם הוא עושה זאת כראוי ולמטרות הנכונות. שואב המים לא יתבע בשום פנים ואופן על חוסר המנהיגות, מכיוון שאין זה תפקידו, אך הוא ישאל האם הוא עושה את תפקידו כשואב מים, באופן הטוב ביותר, מה שכלל לא יעלה בדיון של המנהיג. אם כן, מה בסופו של דבר רוצה התורה – שוויון המתבטא במילה "כלכם" או אולי שוני המתבטא בפירוט הדרגות ?

נראה שאין כלל סתירה בין הדברים – השוויון נובע מן השוני. לו היינו חיים במערכת בה היה נתבע כל אדם על כל מחדל בחברה, היינו משיגים לכאורה שוויון, אך מה שהיינו מגיעים אליו באמת הוא אנדרלמוסיה. לא ניתן לתבוע מילד קטן מה שנתבע ממבוגר, ולא צריך להסתפק ולתבוע ממבוגר מה שאנו תובעים מילד.

השוויון האמיתי מושג מכך שכל אחד צריך להתעמת מול תפקידו שלו, ולא מול תפקידם של אחרים. במילים מכניות ניתן לומר שאין אנו משווים את ה"הספק" אלא את ה"ניצולת" – קיבלת משימה הנובעת מגילך, אופייך, תפקידך והחברה בה אתה מצוי – מה עשית כדי למלא את משימתך שלך כראוי ?
כדי לספק לנו שוויון אמיתי, משנה התורה את קנה המידה שבו נמדד כל אדם – וממילא אין לקנא באדם אחר העושה דברים "גדולים" יותר או "חשובים" יותר, אלא באלה המזהים את משימתם בחיים, ומשקיעים את מירב המאמצים בהגשמתה היא, ומנצחים בהתמודדות מול עצמם.

כמו בהרבה מפסוקי התורה, גם בפסוק הזה יש מסר סמוי שעובר מתחת לפני השטח. חז"ל יודעים לספר לנו שהפסוק הזה שבו פונה משה לעם ואומר להם: "אתם ניצבים כולכם היום" מרמז בעצם על יום נוסף בו העם כולו ניצב. ניצב למשפט. היום הזה הוא ראש השנה, שיחול בעוד שבוע בדיוק. ביום הזה העם כולו ניצב לפני השם. הוא מתייצב לתת דין וחשבון על מה שעבר עליו במהלך השנה, ועל מה שהוא מתכנן לעבור במהלך השנה הקרובה.

כל אחד ניצב. כל אחד, ללא שום קשר למעמדו, מצבו, גילו. כל אחד נדרש לתת הסבר מה הוא עשה במהלך השנה, ומה הוא חושב לעשות במהלך השנה הקרובה. כולכם, מהשופט ועוד שואב המים, כל אחד הוא אינדיבידואל, כל אחד אחראי לעצמו, אף אחד לא יכול להסתתר מאחורי טענה: "אני כבר שופט, מגיע לי יותר", או: "אני שואב מים, מה בסך הכל מצפים ממני". אין הנחות לקשיש ולא פרוטקציות לגרים. משום שהאחריות מוטלת רק עליך. לא מצפים מאיש להגיע לדברים שהם מעבר ליכולותיו, אבל גם לא מניחים למישהו שלא לנצל את מה שיש לו.

המסר הוא אחיד: אתה אחראי על עצמך, אף אחד אחר לא אשם במה שאתה עושה ואף אחד לא ייקח קרדיט על דברים שעשית. אתה בידיים של עצמך, קח אחריות.