השנה נתפלל גם לשלום הילדים הסורים

פתאום כולם מדברים על סוריה. שנתיים של אזלת יד ובלבול, קיצונים ומרצחים לצד שוחרי צדק ואיזון, 100,000 הרוגים,מעל מיליון וחצי אנשים שברחו מביתם בצל המלחמה, ופתאום מאות אזרחים תמימים המוצאים להורג בגז, מחזה שאין יהודי שיכול לעבור עליו לסדר היום, מחזה שאחריו אף אחד כבר לא יכול להתעלם. והנה עם ישראל עומד בפתח של ימי התפילה הגדולים, ימים של עמידה בדין ובקשת רחמים – וגם אנו בתפילותינו השנה לא נוכל להתעלם.

היכן יש מקום בתפילות הללו להתפלל על אסונם של שכנינו – הסורים מצפון, ולהבדיל – גם המצרים מדרום – ומשם להתפלל גם על כל העולם כולו? אל מול יוזמות ברוכות של תפילות חדשות היו שתהו אם יש בכלל מקום לתפילה עבור שכנים שאינם מבקשים את טובתנו. קריאה מחודשת בתפילות ובקריאות של הימים הנוראים מראה שיש לנו אילנות גדולים להיתלות בהם. אני מבקש להציע כאן שלשה אתרים לכוון בתפילתנו לארועים הגדולים המתרחשים אצל שכנינו, סוריה ומצרים, בימי הרחמים הבאים עלינו לטובה. ונקווה שכנפי התפילה יינשאו צפונה ונגבה אל שכנינו המתמודדים עם משברי מלחמה וגלי הפיכה, פליטות, גירוש ופחד, ומשם יחזרו גם אלינו ובכנפיהם ברכה ש"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".

ישנו מתח מובנה בראש השנה בין הפרטיקולרי לאוניברסאלי, בין האישי לעולמי. מצד אחד זהו יום הדין של האדם הפרטי, יום לאומי שבו עם ישראל מכתיר את מלכו. זהו יום ש-ל-נ-ו. מצד שני ראש השנה הוא יום בריאת האדם, לא יום בריאת היהודי. אין כמוהו לתפילה על "כל באי עולם". והנה נפרשת בפנינו הגישה היהודית לאוניברסאליות: היהדות אינה גטו שבתוכה אנו מתגוננים מהעולם, אלא היא מערכת עדשות שדרכן רואים את העולם ופועלים בתוכו. רק כאשר אני מתמודד עם יום הדין הפרטי שלי אני יכול גם להתמודד עם יום הדין הלאומי. רק ביום הדין הלאומי אני יכול גם להתמודד עם יום הדין של העולם כולו – הדברים זורמים זה מתוך זה, לא באים אחד על חשבון השני אלא משלימים זה את זה.

כך גם במילות התפילה המסורתיות. בראש השנה נתפלל על עצמנו ועמנו – אבל גם על העולם כולו. במוסף נזכיר את מאמר הגמרא (בבלי ראש השנה כז.): "ועל המדינות בו ייאמר, איזו לשלום ואיזו לחרב, איזו לרעב ואיזו לשבע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות".

והנה בהגיענו למילים הללו במוסף של ראש השנה שמא נתכוון כנגד הבלבול העצום השוטף את תושבי סוריה ומצרים, את המתגוננים והנלחמים, את המגינים והמרפאים, את האכזרים והרחמנים, ולבקש מאלוהינו שיקום מכסא הדין ויעבור לכסא הרחמים, יקל על סבלם, ימהר את גאולתם. שיחוש לעזרת הסובלים, יסמוך את הנופלים, ויחיש את התהליך שבסופו ייפרש "שלום גדול ונפלא" על כל האזור, כדברי ר' נחמן מברסלב.

קריאת התורה של ראש השנה פותחת ברגע שבו אלוהים פוקד את שרה, וכך מקווים גם אנו שאלוהים יזכור ויפקוד אותנו בברכותיו. בפתח הקריאה רש"י מפנה את תשומת לבנו לפרק שלפני פקידת שרה, בו אברהם מתפלל שנשותיו של אבימלך שנמנע מהם פרי בטן - ייפקדו. ועל כך מפרש רש"י (על פי בבא קמא צב): "סמך פרשה זו, ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחילה". אברהם שנמנע ממנו פרי בטן, זוכה לילד רק אחרי שהוא מסוגל להתפלל על מישהו אחר הזקוק לאותו דבר. אברהם מתפלל על אבימלך, למרות הבגידות והשקרים, התחרותיות והמתח שביניהם. אברהם מתסכל מעבר לסבל שלו עצמו ורואה את שכנו הזקוק לרחמים – ונושא את התפילה המפורשת הראשונה בתורה.

אנו מייחלים לשלום עבור שכנינו, לאיחוי השסעים בין מגזרים ושבטים החולקים מדינה, להימלטותם מציפורני השחיתות והדיכוי. גם אנו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מתפללים לאיחוי השברים והשסעים בין מגזרים ושבטים אצלנו; גם אנו מקווים ששחיתות וכוחניות ייעלמו ממסדרונות שלטוננו; גם אנו מייחלים לשלום גדול שייפרש עלינו ועל כל העולם כולו.

לא פשוט להתפלל על אחרים, שלא לומר על אלה המאיימים גם עלינו. כמו יונה, קל לנו יותר לברוח אל בטן האניה מאשר לראות בסבל המתרחש סביבנו, בדין הקשה העוטף את שכנינו, בסערה המתרגשת מסביבנו ומאיימת להטביע גם את האוניה שלנו. כמו יונה, יש בינינו המעדיפים שרשעותם של אויבינו תביא לכלייתם, מקווים אולי שדמשק תתהפך כמו שהובטח לנינווה העיר ש"עלתה רעתם לפני". כמו יונה, כל אחד מאתנו חושב בעיקר על הקיקיון שלו, ומתקשה לפתוח את הלב לסבל הגדול יותר של האחר. ובאמת תפילות הימים הנוראים מתמקדים באישי ובבקשות המקומיות שלנו לשנה טובה לנו, למשפחתנו ולבני עמנו. ביום כיפור הכהן הגדול אינו מכפר על העולם כולו, אלא על משפחתו, שבטו ועמו, בסדר הזה.

ובכל זאת אחרי סדר העבודה במוסף אנחנו מתפנים לקרוא את סיפורו של יונה, סיפור המבקש לגאול אותנו מהמלכודת של דאגה רק לעצמנו. אנו משמיעים בקול גדול את זעקתו של הקב"ה בסוף ספר יונה: "אתה חסת על הקיקיון... ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה?!" הקב"ה קורא אלינו להזדעזע, להתפלל ולפעול לא רק עבור הקיקיון שלנו, אלא גם עבור ערי הנינווה של העולם כולו, ועבור הרבבות ש"אינם יודעים בין ימינם לשמאלם". אלוהים בורא העולם הוא, ורחמיו על כל מעשיו. מי מאתנו יכול לתאר את הכאב שהוא חש על הסבל והמוות אצל שכנינו? סיפורם של יונה ונינווה מהווה הזדמנות לחשוב כיצד אנו יכולים לסייע להציל את נינווה, או לסייע לאלה שברחו מנינווה המתהפכת וכעת עקורים מבתיהם בתלאות ומחנות.

בתפילותינו השנה נבקש רחמים על שכנינו, נבקש שלום עבורם, שקט ושלווה ובטחון בבתיהם, ונבקש שייפתחו לאחרים בנדיבות ורחמים, ושיבוא יום וייפתחו גם אלינו – שכניהם – בטוב לבב. ומתוך כך נקווה שגם אנו ניענה, ונזכה גם אנו בכל הברכות הללו על ראשנו השנה.

הרב מישאל ציון הוא מחבר ההגדה: "הלילה הזה: הגדה ישראלית" ומנהל "עמיתי ברונפמן" ישראל וארה"ב.