מאוד קל (וכיף) להשוות את רצח גדליה בן אחיקם, לרצח רבין. שני מנהיגים של היישוב היהודי בארץ, שבסך הכל רצו, בצדק, ובלי בלגנים מיותרים, להנהיג בשלום את העם היושב בציון. כמו רבין, גם גדליה היה "שמאלני" שהעדיף להיכנע תחת עולו של הקולוניאליזם (טוב, אצלינו זה לא ממש קולוניאליזם) לוותר על סמכויות ולהשפיל מעט את הכבוד, כי בסופו של דבר החיים חשובים יותר. אבל לא כולם חשבו כמוהו, למשל הפלג הימני בראשות ישמעאל בן נתניה, שהחליט שככה אי אפשר להמשיך, והכבוד הלאומי לא יירמס. במסיבת חג במעונו של גדליה ב'מצפה', התנפלו לפתע אנשיו של ישמעאל על גדליה ושומרי ראשו וקטלו אותם. זה היה הסוף העגום של השריד האחרון ליישוב היהודי בארץ, 500 שנה לפנה"ס.
אבל למרות ההשוואה, שכחנו משהו חשוב. מי שאחראי באמת למוות הטראגי של גדליה הוא לא אחר מאשר גדליה עצמו. המקורבים אליו, הפצירו בו שימנע מלפגוש את ישמעאל או לפחות שיזהר, אך גדליה לא קיבל את הדברים ובכל זאת פגש אותו. תוך כדי הפגישה ישמעאל מוציא את חרבו ורוצח אותו. גדליה קיבל מידע מודיעיני על ההתנקשות הקרבה, אבל הוא לא התייחס. למה? נברר אצל את כרמי גילון. אופס, סליחה, גדליה בן אחיקם. הנה קיבלנו את תשובתו: "בחרתי להתעלם כי אסור לקבל לשון הרע" אם נתרגם את זה לעברית זה ישמע בערך ככה: אסור להאמין לאינפורמציה שלילית שמספרים על מישהו. גם אם זו אמורה להיות ידיעה אמיתית. אי אפשר לקבל מידע שלילי על יהודי, ועוד להאמין לזה.
אבל קיימת הסתייגות קטנה, וממנה הוא התעלם: מותר (וחייבים) לקבל אינפורמציה מסוג זה, כאשר יש בה תועלת, כאשר קיים חשש אמיתי. בדיוק כמו בסיפור הזה. גדליה בחר להתעלם כי התורה אוסרת לחשוד בכשרים וההלכה אוסרת לקבל לשון הרע, אבל אותה הלכה שחייבה אותו להתייחס גם ליריבו הפוליטי כאל אדם צדיק (וכך הוא אכן אירח אותו לסעודת החג) דרשה ממנו לקבל גם את המידע האחר, השחור והמלוכלך. לכל הפחות לקחת אותו בחשבון ולנקוט אמצעי הזהירות.
רק השמירה על מלוא התמונה של ההלכה תעמיד את האיזון הנכון, לא להתפתות אחר קיצוניות סהרורית שעלולה להמיט עלינו אסון, אבל גם לא לבהות בנאיביות מטומטמת בסכנה מתממשת ולחייך לעברה בפציפיזם. אי אפשר לקחת חצי מהתורה או לקיים רק מה שנראה נחמד, רק התמונה הכוללת סוללת את הנתיב הבריא לחברה מתוקנת. אותו "לשון הרע" שקורע את החברה שלנו לגזרים, מפורר את העם ומשסע מגזר בחברו, הוא לפעמים קריטי כדי לשמור עלינו. מפני אויבים מבחוץ, אולי גם מבית.