לחזקי, החרדי החמוד והבודד מהדוקו "שידוך משמיים", יש שיטה קבועה לפענח בדייטים את האופי של הבחורה לפניו: הוא שואל אותה איזה ים היא מעדיפה, הכינרת או התיכון. אם היא עונה "כינרת", סימן שהיא שקטה וביתית. אם היא עונה "התיכון", סימן שהיא סוערת ופעלתנית. מאוד מסיבת כיתה ב-ז/3 מצדו. זוכרים את קשקושי הקוקולוגיה האלה, אם בחרת נמר סימן שאתה אמיץ ואם בחרת צהוב סימן שאת ספונטנית ואם לא תשלחו את זה לעוד עשרה אנשים תמותו.
אבל איזו ברירה אחרת עומדת בפני חסיד גור שצריך להחליט תוך דייט אחד אם בא לו לחיות עם איזו אנונימית באפודה לנצח נצחים? אין מה לעשות, פונים להימורים: אם היא תניח את הכפית בתוך ספל הקפה שלה, סימן שהיא מופנמת יצירתית ודייקנית. ואם היא תניח אותה על הצלוחית, סימן שהיא סקרנית, ישנונית, חובבת ריקודי עם ומתעטשת בלי לכסות. יאללה, סוגרים וורט?
בעצם, כל מה שאנחנו עושים בחיים זה לנחש מה מתוך מכלול התכונות המבעבע של הבנאדם מולנו, נוכל לתייג למשפט אחד בקלסר האנושות הדל שלנו. מה שאנחנו רואים בדייט החרדי הוא אולי שכלול והקצנה של הקיטלוג הזה, אבל כולנו דבילים וחסרי אונים מול הפלא המייאש והמסתורי שנקרא "בן אדם אחר". בגלל זה דייטים זה סיוט חוצה-מגזרי וזוגיות זה פרויקט סאדיסטי. כי לוקחים שני עולמות ומנסים להתאים אותם כאילו הם גווני טפטים באיקאה.
לי, במשך רוב חיי, היה ברור שאני לא מתכוונת לנסות אפילו, למרות ההכשרה המגזרית שעברתי. כלומר, זה שיש אנשים אחרים בעולם מלבדי זה אחלה כי צריך מישהו שימלא את כל הרווחים האלה על המדרכות ברחוב ואת החדרים שבבתים, אבל אליי הביתה היצורים האלה לא נכנסים שלא בפורמט של אורחים. כי מה, אני אשב מול איזה זולת מעורפל במסעדה ואשאל אותו מה הצבע האהוב עליו, והוא יגיד סגול ואני אגיד אוקיי ואז נשמותינו יהיו לאחד? מישהו באמת מצפה שאני אקח את כל הנפש שלי, שארגתי בדייקנות יום אחר יום במשך כל חיי, ואזרוק אותה על איזה דביל תועה רק כי במשך חודשיים היה נחמד לנו לראות סרטים ביחד? אני אמורה לייסד את משפחת רחלי על סמך חיוך חמוד ושלוש תכונות אופי מעמוד ההגדרות של ג'יי-דייט?
וזה אפילו לא קשור לשטחיות המרדימה של הדייט. הרי גם אם אצא עם מישהו במשך כל חיי ואחלוק איתו שחוק ודמע ווואטאבר, לעולם לא נהיה באמת "אחד". תמיד נישאר שני עולמות לא שייכים זה לזה, פשוט כי אף אחד לא יכול להבין אותך "באמת". הוא יכול להבין שאת אוהבת את ים כינרת, ושאת שקטה וביתית. שאת עצבנית בבקרים או בוכה בפרסומות. שאת חכמה במוזיקה וטיפשה בטלוויזיה. שאת אוהבת נישוקים ושונאת דגדוגים. זה לא משנה: זה הכול רק תיוגי מדבקות בקלסר, ושום דבר מזה הוא לא באמת "את". הוא רואה דמות של בחורה כלשהי, את רואה דמות של בחור כלשהו, ושניכם מנסים להפעיל את הדמויות יחד באופן כמה שיותר הרמוני. אז למה לטרוח עם המשחק המטומטם הזה.
איך הגעתי מהבועה האנטיפתית הזאת ללהיות מאורסת זה אכן נשגב מבינתי. זה לא שהתעוררתי יום אחד בתוך אחו כלניות עם פרפרים על הראש והחלטתי שאני רוצה אהבה. גם הדייטים שאליהם יצאתי לא בדיוק החדירו בי מוטיבציה, אם כי עכשיו אני גאה לומר שאני יודעת מה הצבע האהוב על חצי מהמגזר. כמו בכל האגדות ששונאים לשמוע, גם אצלי זה קרה בטעות שלעולם לא אדע לחזור עליה, אז אל תבקשו ממני טיפים. הוא חילוני, הוא צעיר ממני, הוא פרובוקטור אנטיפת וילדותי כמעט כמוני. אף שדכן לא היה חולם אפילו לחבר את שני הקלקולים האלה ביחד, אבל מה שהתחיל בידידות נמשך כ... ובכן, בינתיים אני מתייחסת לזה כאל ידידות ממש אמיצה. כי לא הפכנו לאחד, ונשמותינו לא התמזגו במפץ אור מרהיב, והוא לא רואה לתוכי ואני לא רואה לתוכו, כי הבפנוכו תמיד תמיד יישאר סמוי מן העין וחבל על המאמץ לגלות אותו.
אני כבר לא סקפטית לגבי מושג ה"זוגיות" כי אני מבינה שעולמותינו לא באמת צריכים להתחבר: אנחנו עדיין שני עולמות נפרדים, כל אחד עם המיליון מרכיבים סותרים ומסתוריים בתוכו, ושני העולמות האלה משייטים זה לצד זה, מדי פעם נוגעים אבל עדיין נעים במסלול משלהם, פשוט מדלגים יחדיו בקוסמוס בשירת "טרה לה לה" משותפת. לא תמיד מבינים עד הסוף את הדמעות אחד של השני, אבל נמצאים שם כדי להגיש כוס מים וטישו ולרקוד ריקוד מצחיק. בעולם שבו תמיד העדפתי שלא להכניס את "האחרים" הביתה, ההבנה החדשה הזאת של זוגיות הייתה לי כמו תרופה מבורכת. איזה ים הארוס שלי מעדיף? הו דה פאק קרז.
שידוך משמיים, החל מ-8.9, ימי ראשון בערוץ yes דוקו וב-yesVOD