עלוני השבת הקפיטליסטיים פוצעים את הקדושה

ראש השנה תמיד מגיע בעבורי בעיתוי לא נוח. הקיץ עוד לא סיים להכות בנו את האלימות שלו, מזכיר בפעימות קבועות את המתח הים-תיכוני. החופש המבולבל מפר את השגרה המוכרת, הופך מעט את הסדרים ומשנה את אותה נקודת מרכז של קיום רוחני: היכולת לחבר את היום-יומי לרוחני, את המעשים לחשיבה המופשטת. חוסר הסדר יחד עם תחושת העייפות והעצלות הקיציים מעצבים אדם מבולבל, מפוזר וחסר מנוחה. כל אלו, לפחות אצלי, הם תפאורת הימים שבטרם ראש השנה.אבל השנה הרגשתי לעומק מדוע דווקא כעת מגיע ראש השנה: חווית השינוי, ההתכנסות וההתמסרות לסדר היום של התפילות, התשליך, הארוחות המשותפות, לימדו אותי שיעור חשוב על טבע השינוי של האדם: הוא מידיי והוא נתון ליכולת לחבר בין הנתונים הקשיחים ביותר של המציאות כמו לוח השנה לבין הנתונים הנזילים ביותר דוגמת הכוונה והלהט הדתי, והשיעור החשוב שלמדתי השנה, שינוי שכמו שהוא נכון באופן חיצוני הרי שהוא נכון באופן פנימי הנה היכולת לחיות עם ניגודים, לשמוע קולות שונים, לא לפחד מחלקי האני השונים של היהדות ושלי.

העברתי את החג לבדי, בתל אביב. החוויה הזו עומדת בניגוד לקודים הבסיסיים של החגים, לאותה חווית משפחה קרובה, לחג המלא בקולות הקרובים, רועד ומלא חיים. אבל דווקא אותה בדידות תל אביבית הובילה אותי להצליח ולראות שולחן חג רחב יותר, מלא קולות באותה מידה: שולחן של מה שאנו מכנים בשם כולל " יהדות". התנועה בין תפילת ערב חג בבית כנסת בעל אווירה דתית-לאומית, נגוע במעט קרליבך לבין בית הכנסת בתפילות היום, כוך קטן וצפוף המלא במתפללים מכל המינים, ללא שמץ מאותה רבנות, מהיררכיות בתוך המניין, תוך ערבוב של ניגונים מן הצד הספרדי והאשכנזי של המפה. מניין בו ישנם ליטאים, חוזרים בתשובה, חוזרים בשאלה, מתפללים שמתגוררים בשכונה משנות השלושים, מוזיקאים, כותבים, בעלי עסקים, עורכי דין, סטודנטים ומובטלים, ומשם לבית כנסת ספרדי קטן על דיזנגוף המכיל מניין אדוק שמקיים את המקום ואני זוכה להשלים בו מניין ומחשבות על בית הכנסת הגדול באלנבי שבו מניין עצוב של אנשים מבוגרים המסכם את קריסת בית הכנסת ממאות מתפללים, סגירת רחובות ומאבק על מקומות לחלל ריק וקודר, כמעט עזוב.

וגם הקריאה, השעות הארוכות של האדם לעצמו מתמלאות בקריאה ב"תשע קריאות תלמודיות" של לוינס. עם רוחב היריעה האינטלקטואלי שלו, ההומניות הבסיסית והכנות, עם היכולת לראות בתלמוד מעבדה משוכללת לדיונים מוסריים והגותיים שעוברים דרך הצורה העליונה של השיח האנושי- הרב קוליות והדיון. לצד כך- הצצה חטופה באין ספור עלוני החג מבית המדרש של ה"בית היהודי" . עלונים שאין מילה אחרת לתאר אותם מלבד ביזוי בית הכנסת וכוונות היסוד של עלוני השבת . דפי כרומו מלאי פרסומות, טפיחות על השכם, רכילות מגזרית והתלהבות ילדותית מכל מה שמריח כמו הצלחה בעולם הקפיטליסטי, רחוק כל כך מכוונות הימים הנוראיים בהם אנו משילים את אותה אשליה חיצונית ונעמדים עירומים מול הפשטות הגדולה והמחרידה ביותר- שהעולם תלוי על בלימה, עולנו האישי והקיום האנושי כולו, במאבק מתמיד בין חטא למצווה בין הטהרה לטומאה, בין האלימות לבין האחווה. גם לימוד הגמרא מצא את מקומו בחג וקריאה בכתבי אדם ברוך, שוב תנועה משוחררת, סקרנית, בין הקולות השונים שבאותו בית מדרש אחד.

אבל לאותו שיעור השנה היה יוצא דופן, תובנה שפגמה באותה חווית רב-גוניות. בקריאת התורה של היום הראשון קראנו בסיפור הגר, בהפטרה קראנו את סיפורה של חנה. חכמינו כוונו אותנו בראש השנה, היום בו גרוננו ניחר כלפי השמיים, יום בו התחינה עולה, כי בקשת האם על הבן חודרת עולמות עליונים, והיא אולי המפתח המדויק ביותר לדלתות הרחמים ואילו אנו מתעלמים. באותו מסע חג מרובה פנים בין בתי כנסת, ארוחות ערב, תשליך, קריאה ושינה ריחפה מעלי דמותה של בת ישראל והיא נודדת וחסרת מקום, קולה מהוסה ומוסתר והיא אינה מוצאת מקום להתפלל על בניה. נדמה לי שהפחד מאותו קול הוא המעכב את השולחן היהודי מלהפוך לחתרני באמת, חתרנות שאינה קשורה למרד אלא להתקדמות, כי בלי להשתנות, ובאופן משמעותי, אין שום הצדקה להמשיך ולנוע.

המפגש הזה, בין ההלם שמצוי במעבר מהקיץ הישראלי אל ימי החג, הקרירים, לפחות פנימית , מספק אולי את המענה לאותה תמיהה על מיקומו של החג, בקצה החום הגדול: אנו זקוקים לניעור, להלם. המרחק בין לוינס והתלמוד לבין עלוני השבת אינו יכול להיות גדול יותר. כאילו ישנו פיצול בסיסי, חותך בין שמימוש הסקרנות מובילה אותו לבין מי שהנוחות שולטת בו. בין בתי הכנסת המתרוקנים של העולם הישן לבתי הכנסת מרובי הפנים של הדור הצעיר, המבקש לחגוג את היהדות וריבוי הקולות שלה ולא למצוא עצמו מתכנס מאחורי גדרות המגזריות, אבל אלו ואלו ואלו עוד לא מסוגלים, גם השנה , להביט על הכיסא החסר, הנעדר. אם יש בי בקשה עם תחילת השנה, הרי שהיא זו- מקום לנשי, לתפילת חנה, לסדר יום שוויוני.