"כביש אחד": החלום שהיה חייב להתממש

תחת רבדי הסברים פסיכולוגיים, ערימות של מושגים גבוהים ומילים רוחניות, מסתתר בתוכי הצורך הפשוט, הבסיסי, המביך באנושיותו, הצורך בשייכות. זהו צורך להיות חלק ממשהו גדול יותר ממני, להיות עטופה במעיל של וודאות, להסתכל למעלה ולדעת- ימין הוא ימין ושמאל הוא שמאל, לבן הוא לבן, והשחור תמיד שחור. לאחרונה גיליתי את היופי בלהשתייך לחוסר השייכות. האומץ להיות בין לבין, להיות רב תחומי ובין תחומי. בקו התפר שבין ה"כן" ל"לא" ובין הבפנים לבחוץ- בטווח שבין קודש לחול, בין ירושלים לתל אביב- מונח כביש אחד. אז אמנם יש שם מורכבות, וחסרה שם הנחמה שבוודאות, אבל יש שם עוצמה של אמת. של חיפוש. של שאלות שפעורות את פיהן ומצמיחות פיסות של תשובות, במנות קטנות, אבל באמת.

"כביש אחד" הוא מגזין חדש ושאפתני שפותח מרחב של בין לבין, של טווח, של שאלות שאינן ממהרות אחרי התשובות. ובטווח הזה, הוא מחפש את העמוק, את המדויק, את המודעות העצמית החדה והמחויכת, את המבט לתוך אישוני המציאות. במגזין (המודפס) שמתפרש על 100 עמודים צבעוניים מופיעים ראיונות עם דמויות רוחניות מעניינות, טורים אישיים, פינות בתחום הנפש והתרבות ועוד. כותבים בו אמנים ואנשי רוח כגון יונתן אופק, נעה דיין, עידו הרטוגזון ד"ר אילון שמיר ודוד בן יוסף.

מאחורי המגזין עומדים שני חבר'ה צעירים עם חלום שמוכרח להתגשם. הם חלמו על מגזין של נפש, כזה שמקשיב לתנועה המפעפעת בפנימיותם של בני האדם. המטרה שלהם הייתה ליצור במה לפנימיות, כתיבה אינטימית שמסקרת את היומיום ובאה בדיאלוג עם החיים האמתיים: על כל מורכבותם.

אילן לבנון הוא בחור עם פאות ארוכות וכיפה גדולה שהחליט שבכדי ליצור אינטימיות כנה עם ריבונו של עולם, עליו להזמין את היצר הרע שלו לרקוד עמו. יחיאל נחמני מתהדר בפנים חלקות ובראש נטול כיפה, שהרגיש ששינויים אמיתיים חייבים לבוא מהמקום הכי נמוך. מנקודות המוצא האלה, הם ניגשו ליצור, יש מאין, עיתון.

ההתחלה הייתה באתר אינטרנט של גיוס כספים לפרויקטים מהציבור הרחב, במסגרתו נאספו, 50 אלף שקל מגולשים שונים שהרעיון נגע בהם. לאחר מכן, הגיעה תורה של עבודת היצירה של הגיליונות הבאים, כולל גרפיקה ותמונות- שהאיכות והמקוריות היא המכנה המשותף להם. בימים אלו, יותר ויותר אנשי תקשורת ותרבות נותרים פעורי פה ומשתאים למול המגזין, מאברי גלעד ועד לאהוד בנאי, מול הבשורה הרעננה.

כשלבנון נשאל על המנוע הפנימי שדחף אותו ליצירת המגזין, הוא מספר על הצורך בנוכחות של אלוהים ביום יום: "לי אישית המגזין מאוד עוזר. הוא מקרב לי את הבריאה לבורא. אני לא מתכוון לבריאה של סיפורי השגחה נפלאים אלא הבריאה שקורת לידנו. מהמקום הזה יש לך אינטימיות עם הבורא, של קשר אמיתי שיש בו סודות. שאף אחד מלבדו לא יכול להבין אותך". אילן מציין כי דווקא דרך המקומות הנמוכים, ההקשבה לכל הקולות שבנפש, אפילו ליצר הרע, הוא מגלה את האלוהים שבו.

נחמני מספר על שנתיים וחצי של עבודה מאתגרת אותה הוא מימן מכיסו, עבד בעבודות מזדמנות במקביל לעריכת המגזין. הוא מבקש לעבור מנקודת מבט שופטת על המציאות, לנקודת מבט חומלת. "למשל", כך נחמני, "במקום לעשות ביקורת תרבות מלהגת ברובד של הרוח השופטת עשינו בעיתון שלנו "חווית תרבות", בעצם הבאנו את הדבר בעצמו במקום לדבר עליו".

שניהם מספרים על חלום שנרקם לפנות בוקר, לפני כשנתיים וחצי , בשכבם בבקתה על שפת המדבר בקצהו של ישוב מרוחק. לילה אחרי לילה, הם רקמו אל תוך רעיונם את אמונתם, תקוותם ואת רצונותיהם הכמוסים ביותר. הם רשמו, בטירוף של בין ערות לשינה; שצריך להחזיר בתשובה את כל העולם ואז להשיב אותו בשאלה, שצריך תקשורת פרועה ומגניבה שתדבר על הנפש ושלא תדבר לשון הרע. אבל הדבר הראשון שהם כתבו, הוא שלפני הכל זה פשוט מדליק אותם, שהם פשוט רוצים לעשות עיתון.

יש במגזין, בשורה שקשה להתעלם ממנה. בשורה שהניעה נפשות ללחוץ על 'העבר' ולתרום חמישים שקל, בשורה שייבשה את הציניות שבאנשי תקשורת בכירים ופתחה בהם מעיינות של השתאות, בשורה שממשיכה ומגייסת אליה עוד ועוד בני אדם. בכדי שהמגזין ירקום עור וגידים, מבקשים בכביש אחד להפוך את ההתרגשות למעשים, ולרשום כ600 מנויים חדשים לעיתון. אילן ויחיאל מספרים כי "זו תנועה שבאה מלמטה", ומבטיחים תמורת עשרה שקלים תקבלו גיליון הכרות עם "100 עמודים של איכות ולב מרגיש".

להזמנת הגיליון הראשון: כביש אחד

ולדף הפיייסבוק