יום כיפור הוא בעל מעמד מיוחד במינו ביהדות, רוח של קדושה מרחפת עליו וקודמות לו תפילות סליחות, המתקיימות בבתי הכנסת לאורך חודש אלול ועד ליום כיפור עצמו. בקשת הסליחה נובעת מהעובדה הכל כך אנושית שבני האדם לעיתים חוטאים, פוגעים ואינם מתנהגים בדרך הראויה. אולם מותר האדם מהבהמה ביכולת הבחירה בין טוב לרע, ועל כן כאשר הוא חוטא, חלה עליו אחריות אישית למעשיו. כאשר מדובר בחטא של פגיעה בזולת, נדרש הפוגע לבקש את סליחתו של הנפגע באופן ממשי, ולא רק בלבו. עליו להביע בפניו חרטה ולבקש ממנו מחילה. יוצאים מן הכלל הנם אנשים אשר פגיעתם נובעת ממגבלות אישיות של יכולת להבין את הסיטואציה כגון ?הדיוט ביותר או שהייתה דעתו משובשת? (רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו').
ילדים לומדים בהדרגה להבחין בין טוב לרע, בעיקר מתוך סביבתם המשמעותית, וככל שהם מתבגרים, הם מפנימים את האבחנה לתוכם. לרשותם עומדות יכולות מתפתחות כגון שליטה רגשית, הבנה מוסרית, והפשטה קוגניטיבית. בעזרתם הם יכולים לנתח סיטואציות ולבחור מראש בהתנהגויות ראויות. בה בעת, הם מסוגלים להסתכל במבט רטרוספקטיבי על מעשיהם, לנתח את טיבם ואיכותם, ולהבין, בין השאר, אם הייתה בהם סטייה מן המקובל והאם הם יצרו פגיעה בזולת. היכולת האמפטית מאפשרת לחוש את הכאב של הנפגע, לייצר חרטה ולהניע לבקשת סליחה.
בקשת סליחה מצד בעלי הפרעות קשב
אולם, ישנם ילדים (שאחר כך גם הופכים למבוגרים) שלא עומדים לרשותם כלים בסיסיים לבחירת התנהגותם, ולפיכך יש לבחון מחדש את כל מה שמצופה מהם בכל הקשור לבחירה בין טוב ורע, אחריות אישית ונכונות לבקש מחילה. בכלל זה נמצאים ילדים ומבוגרים בעלי הפרעות קשב, אשר חוסר האיזון הנוירולוגי שאיתו הם חיים מלידה, גורם להם להיות מוצפים מאד מבחינה רגשית ללא יכולת מספקת לווסת רגשות אלה. בנסיבות כאלה, הם מגיבים לא פעם בהתנהגויות אימפולסיביות, ללא בחירה שקולה. הם עושים לפני שהם בוחרים. כיון שבדרך כלל ההתנהגות מתעוררת במצב רגשי סוער (עלבון, פחד, התלהבות וכדומה), היא לובשת צורה מוגזמת ובלתי אחראית: חפוזה, פזרנית, פוגענית, מיותרת, מביכה, מעיקה על הזולת. מצבים כאלה קורים להם לעיתים די תכופות. הילדים, למשל, נקלעים למצבים כאלה בבית הספר או באירועים חברתיים בהם נדרשים למשימות כגון הקשבה ממושכת או עמידה בלו?ז. גם המבוגרים עלולים להיקלע למצבים דומים במקום העבודה שתובע יעדים דומים. בנסיבות כאלה, נוכל לראות התנהגויות אימפולסיביות שחסרות את המרכיבים הבסיסיים של תהליך הסליחה, וקושי רב בתחומים של:
- אחריות אישית: מדובר כאן בחולשה נוירולוגית, באנשים שהם קבוצה המוגדרת כבעלי מגבלה מסויימת ביכולת לעכב תגובות.
- יכולת שלא לחזור על המעשה: כיון שהקושי הוא בעיכוב תגובות, קשה מאד למנוע את הפעם הבאה.
- הבעת צער וחרטה באופן גלוי: כיון שקיימת בושה ודימוי עצמי נמוך על אי ההצלחה לעמוד בסטנדרטים המקובלים, ישנו קושי גדול להתנצל ולחשוף שוב ושוב את החולשה.
- התנגדות של הנפגע לסלוח: כיון שהפוגע הופך לבלתי אמין לאחר שהפגיעה חוזרת שוב ושוב על עצמה.
אז מה משמעות בקשת הסליחה בקרב בעלי הפרעות הקשב?
כיון שילדים ובוגרים עם הפרעות קשב חיים בעולם שאיננו מותאם באופן מספק למבנה הנוירולוגי שלהם, ההתמודדות שלהם היא אינסופית ובכל תחומי החיים. גם מערכות היחסים הבינאישית אינן יוצאות מכלל זה, ובקשת סליחה על מעשה בלתי ראוי כלפי הזולת נכלל בתוכם. כשם שברור לנו היום שקיימת חובה ממדרגה ראשונה לספק להם כלי התמודדות בתחומי חיים מגוונים, כך הדבר גם בנושא שלהלן. טיפול נקודתי כגון ?תבטיח לאמא שלא תעשה את זה יותר? הוא רק פלסטר על הפצע. הוא איננו נותן לילד את הכלים כדי שיוכל לעמוד במחויבות הזו. ההבטחה להיות ?ילד טוב? ללא כלי לממש אותה, הנה הבטחה ריקה מתוכן. הנוהג הקיים, למשל, בבית הספר להחתים תלמידים על התחייבות להתנהג כנדרש בדיוק בנקודות החולשה שלהם, רק מגביר את התסכול וחוסר האונים של כל הצדדים.
כדי לבקש סליחה, כמו גם כדי לקיים הבטחות או לעמוד בלו?ז של משימות או להקשיב לאחר (וכל פעולה אחרת שמאתגרת את הפרעת הקשב) נדרש טיפול כולל, הבנת הקושי שממנו סובל בעל הפרעת הקשב והעמדת כל הכלים הידועים כיום למדע ולאנשי המקצוע כדי להחזיר לו תחושת שליטה על החיים ועל ההתנהגות.
בקשת סליחה היא לא עוד ספיח קטן בתוך החיים של אנשים עם הפרעת קשב. היא אתגר גדול, שכן היא מבוססת על הנחות של בחירה חופשית, לקיחת אחריות, דימוי עצמי חיובי שאיננו חושש להסתתר מאחורי הטעויות ועוד. כל אלה אינן יכולות מובנות מאליהן בקרב בעלי הפרעות הקשב. על כן, בבואנו לדרוש מהם את הסליחה, יש לתת לגיטימציה מלאה לקושי שלהם, לשוחח אתם בגלוי על משמעותו ולספק להם כלים מקצועיים ואנושיים כדי שיוכלו בהדרגה לקחת על עצמם אחריות מסוג זה.
ד"ר נעמי וורמברנד, מאמנת אישית מוסמכת להפרעת קשב, ומנהלת מרכז "דרך מהות" של מכללת סמינר הקיבוצים