תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות ז)
הלחן המפורסם של יוסף גרין לברייתא הבבלית והשירה הרגישה של אברהם פריד, מעמעמים את המסר החתרני האיום של התלמוד. ביום כיפורים אחד, מספרת הברייתא, נכנס רבי ישמעאל בן אלישע, כהן גדול, לפני ולפנים, לקודש הקדשים. זה קורה פעם אחת בשנה: המקום הכי קדוש, האיש הכי קדוש והזמן הכי קדוש. ושם הוא רואה את הקדוש ברוך הוא יושב על כיסא. איך ראה ומה בדיוק ראה? הברייתא לא מספרת, זה לא מה שמעניין אותה. מה שהברייתא מגישה בפנינו הוא דו שיח שבו אלוהים פונה לאדם ומבקש ממנו ברכה. יש כאן אמירה נועזת, מחרידה, כמעט בלתי נתפסת: אלוהים מבקש ברכה מיצור אנושי....
הברייתא מסודרת בתלמוד לאחר דבריו של רבי יוחנן המוכיחים שגם אלוהים מתפלל. למי אלוהים מתפלל, על זה רבי יוחנן לא מדווח, אבל כתוב שהוא מבקש על עצמו את אותה בקשה ובאותו נוסח שביקש רבי ישמעאל והבקשה היא: הלוואי שאהיה יותר רחמן. רבי ישמעאל ואלוהים מתפללים על אלוהים שיהיה יותר רחמן. זו אמירה קשה, חתרנית וצורחת לשמים בכאב בלתי נתפס.
אבל יש עוד דבר בברייתא והוא זועק פי כמה. מי שמבקש רחמים על ריבונו של עולם אינו סתם חכם או כהן, הוא רבי ישמעאל בן אלישע. את רבי ישמעאל אנו פוגשים ביום כיפור ובתשעה באב, בפיוט המבהיל על עשרת הרוגי מלכות. רבי ישמעאל מומת במיתה אכזרית במיוחד, פושטים את עורו מעל פניו משום שהוא יפה במיוחד וביתו של הקיסר מבקשת אותו. עורו משמש לחגיגות עבודה זרה זמן רב לאחר מכן. [בבלי עבודה זרה יא: וראו ברש"י שם]
התקופה של טרום המרד ולאחריו הייתה תקופה נעדרת רחמים. השיטות הרומאיות להוצאה להורג היו יצירתיות באכזריותן. הייתה זו תקופה של אימה. וריבונו של עולם פונה ואומר: "ישמעאל בני" ומבקש ברכה. ואותו ישמעאל שעתידים לפשוט את עורו מעל פניו מברך את הבורא. והברכה שלו צורחת: שיהיה קצת רחמים בעולם.
עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים
הסיפור של התלמוד, שם את האדם הקדוש, המקום הקדוש ובזמן הקדוש, במקום שבו הוא נפגש עם תמצית הקיום האנושי. זה הרגע שבו מתגלה מה שחסר בעולם: מעט רחמים.
יום הכיפורים הוא יום של פיוס, עם שחר הכהן הגדול מתחיל בעבודתו והיא מלאה בטוהר. שיאה הוא הכניסה לקודש הקודשים, ושם באינטימיות הנוראה שבין האדם לאלוהיו מתבקש גם הפיוס בניהם. קשה לדעת אם האדם יתפייס עם אלוהים, אם בכלל אנו מבינים את פשר הפיוס הזה, אם יש בעולם המודרני משמעות להכרה במגע בין אדם למה שמעבר והאם בכלל יש פיוס בעולם, או האם אי פעם היה. אבל אצל המאמין המבקש את אלוהיו, השאלה תהיה תמיד חשובה יותר מהתשובה. כדאי להישאר עם הסיפור כמו שהוא, על תמיהותיו וזעקותיו, עם התשוקה לרחמים ועם נענוע הראש של אלוהים.
ונבקש בכל זאת, שנת רחמים וגמר חתימה טובה.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים, בר אילן, תל אביב