המחזמר שיער ועידן רייכל מקרבים לאלוהים

יום כיפור מגיע, ועימו התפילות והמנגינות המוכרות והאהובות. אך עם כל האהבה לשירים המסורתיים, טוב לחדש מדי פעם את מלאי השירים. לכבוד יום הכיפורים אני מציע כמה שירי אהבה עכשוויים שנותנים פרספקטיבה חדשה ליום הקדוש.

שירת הקודש היהודית תמיד התכתבה עם שירי האהבה והתשוקה של החברה הסובבת אותה: רבי ישראל נג'ארה כתב מילים דתיות ללחנים של שירי אהבה תורכיים. רבי יהודה הלוי כתב את שירי תשוקתו לאלוהים על בסיס משקלים ודימויים של שירי התשוקה של רועי הסהרה. ואפילו הרב עובדיה יוסף ידוע כמי שכותב את תשובותיו ההלכתיות בזמן האזנה לאום כולתום. זמרי החול וזמרי הקודש מסכימים על הנושא הגדול של השירה: האהבה, הכיסוף והגעגוע. יש שבמובהק שרים לבשר ודם או לחילופין לאלוהים, אך השירה הטובה ביותר היא זו שנעה בדו-משמעות שבין שתי התשוקות הללו.

התשובה היא מסע, מאמץ מתמשך למצוא את הדרך חזרה. זהו מסע אל בית האהוב/ה, שם מבקש האדם לשבת כל ימי חייו. במובן הזה יום כיפור הוא יום בקשת הקירבה. יום התשוקה לשוב לאינטימיות עם האל האוהב. החטא והזמן הרחיקו אותנו, ועכשיו אנחנו מבקשים לחזור ולהכנס. מוטיב הקרבה מודגש בעבודת הקורבנות של יום הכיפורים כאשר הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים אל קודש הקודשים. אבל האם אנחנו יודעים את הדרך חזרה? עלי מוהר שאל זאת טוב יותר מכולם:

הידעת את הדרך / אל בית אהובתי?
הסלולה היא או בפרך / אכבשנה בעצמי?
הבהר היא או בעמק? / השמשית היא או מעוננת?
אחפש, אמשיך ללכת / עד שאמצאנה...

כשכבר מוצאים את בית האהובה, מיד עולה החשש – אל תלך... ימי הרחמים והסליחות מגיעים אחרי השבועות האפלים של חודשי אב ותמוז, בה אלוהים נוטש את אהובתו לאנחות בתוך ביתה החרב, ואת ילדיה הקטנים, בני ישראל, מפזר לכל עבר. בין השורות של יום האינטימיות הגדולה הזאת עולה הפחד לחזור אל הבדידות: "אם תלך – מי יחבק אותי ככה?" בפירוש המחודש שלנו לשיר, אפשר לתהות מי מבקש ממי? האם אנו מבקשים מהקב"ה שלא יעזבנו ככלות כוחנו ללכת בדרך הישרה, או שמא הקב"ה מבקש מאיתנו :"ואם תלך למי אחכה בחלון בשמלה של חג שיגיע יחבק אותי ככה כמו שאתה מגיע"?

בערב יום הכיפורים, רגע לפני "כל נדרי", שרים הספרדים שיר תשוקה אינטנסיבי לאלוהים. אחד לאחד יעברו על איברי גופם ובמילותיו המדוייקות של רבי אברהם אבן עזרא ישוררו על כך שידיהם, רגליהם, כליותם, וכל שאר איבריהם משתוקקים לאלוהים, מייחלים לקרבתו ומצפים לישועתו:

ל?ך? א?ל?י ת??ש?ו?ק?ת?י / ב??ך? ח?ש??ק?י ו?א?ה?ב?ת?י
ל?ך? ל?ב??י ו?כ?ל?יו?ת?י / ל?ך? רו?ח?י ו?נ?ש??מ?ת?י
ל?ך? י?ד?י ל?ך? ר?ג?ל?י / ו?מ?מ??ך? ה?יא ת??כו?נ?ת?י
ל?ך? ע?צ?מ?י ל?ך? ד?מ?י / ו?עו?ר?י ע?ם ג??ו?י??ת?י
ל?ך? ע?ינ?י ו?ר?ע?יו?נ?י / ו?צו?ר?ת?י ו?ת?ב?נ?ית?י

בינתיים, גם האשכנזים יעברו על איברי גופם אחד לאחד ב"תפילה זכה", אלא שהם עסוקים בהפללת גופם, בהזכירם שכל איבר ואיבר שידל אותם לחטוא ולבגוד, איך רגליהם רצו להרע ולשונם הלעיז והשניא. יחי ההבדל...

גם למחזמר שיער יש שיר הכולל רשימה מרגשת של איברי הגוף. השיר המתחיל כמרידה בהורים, הופך לחגיגת חיים וחירות: I’ve got life. בביצועה של נינה סימון, זמרת הנשמה הגדולה, עולה מהשיר תאוות חיים עמוקה ורוחנית שמזכירה את הבסיס של כל תפילות הימים הנוראים: התשוקה לחיים. בעוד השיר מתהדר בחילוניות עמוקה, אני שומע בו גם זעקה דתית עמוקה: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים".

הרשימה מוקדשת לגבריאל בלחסן ז"ל, שקולו נדם השנה, ושתרגם את הפיוט הנפלא של ליאונרד כהן "אם יהא זה רצונך":

"אם יהא זה רצונך? / שקולי יהיה אמת / ממרומי גבעה שבורה / אשיר לך? כעת"