פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      וידוי דברים: החטאים של המאה 21

      מנהג מרכזי ביום כיפור הוא וידוי דברים. תהליך שבו מתוודה האדם לפני האלוהים על חטאיו. החטאים משתנים בכל דור ודור בהתאם לתקופה בהתאם לתרבות. וידוי דברים לשנת 2013

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

      על חטא שחטאנו בגלוי ובסתר

      ואין סתר. והחיים שווים לחיות רק אם מישהו רואה. והחיים שווים סטאטוס ופוסט ומצלמה צמודה. כי כאלה אנחנו- שווים תיעוד. גם הרגעים הכי קטנים שלנו שווים סדרה שלימה. ואין נסתר. ואין גלוי. רק הוויה פרוצה ומרוצה. והחיים הם רק חומר גלם לשורה שנונה, לתמונה, לזווית הנכונה. ולרגע זה מרגיש חזק, גאה, ואחר כך חלש, כשנשב ונחכה. לתגובות. לחיזוקים. ללייקים נלהבים. אולי אפילו כמה שיתופים. ומישהו יכתוב שזה מדהים. וכל השיחות מזוהות. מדי. ואלו שלא מזוהות קשות. מדי. ואם קשות מדי- מסוננות ודי. ועכשיו ריפרש. ועוד אחד. טרי לגמרי. בראשית ברא האדם את התמונה כדי שהרגעים לא ימותו וישאבו בזמן. כדי שיונצחו לנצח. אחר כך ברא האדם את הריפרש כדי שהרגעים לא יפסיקו להתחדש, שהגירוי לא ייפסק לרגע. והוא זמין תמיד. בין האצבעות. עם ים של אפליקציות וים של הורדות.

      בוקר. פקקים בין נתניה לאיילון. עץ ריח מתנועע מרוח מזגנים. מגן שמש על השמשה. הרכב מקדימה שואל איך הנהיגה שלו.

      על חטא שחטאנו במאכל ובמשתה.

      והחנויות נוחות. פסק זמן קפוא בתוך שקית כחולה. סיגריות. צ'יטוס בטעם מקסיקני. טונה, מילקי, טוסט נקניק ומיונז. רוסטביף עם מלפפון חמוץ. שלרגע אחד לאורך הדרך לא יבוא צמא. ורעב. קובה בניילון. ג'חנון קפוא לשבת. עלי גפן בקופסא.

      צהריים. צרבת מעוגיות קופסא בחדר ישיבות. צהריים בתור לשווארמה. טעימות של ירקות כבושים וחמוצים. אנשים יורדים ממגדלים עם תגים ליד כיס המכנסיים.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      שלרגע אחד לאורך הדרך לא יבוא צמא. ורעב (צילום: ShutterStock)

      על חטא שחטאנו בזלזול

      פלאשבקים של מרקו שמחפש את אמא. רץ אחריה ברציף. בסוף כל פרק קול עמוק היה אומר לנו לא לדאוג מרקו מוצא בסוף את אמא שלו. ועכשיו אנחנו מחפשים את הקול אחרי עשרה ימים של ויפאסנה בדרום של הודו. שומעים אותו חבוש כיפה לבנה וקופץ בריקודים. בדירות שכורות באוקראינה לראש השנה. בריקודים סביב קבר. סביב משאית עם רמקולים וחסידים. אל תדאגו ילדים. מרקו עוד ימצא את אמא שלו. במעגלי חיבוקים וניו אייג' ביערות, בוודקה פתוחה על גג מכוניות. ובבוקר תכנית בוקר תחבק אותנו אליה. אסטרולוג. נומרולוג. פרוקטולוג. מקובל שיגיד לנו לא לדאוג. וכשנשב על האסלה נדמיין את עצמינו מתראיינים לאיזו תכנית חדשה. ויש לנו מלא מה להגיד ואין משפטים מיותרים. ועכשיו צריך לסיים ולהוריד את המים כי נגמרו הפרסומות בינתיים. על חטא שחטאנו בביטוי שפתיים.

      אחרי הצהריים. פקקים בין הרצלייה לנתניה. מגן שמש עובר לחלון ליד הנהג. עץ ריח מתנועע.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מחפשים את הקול אחרי עשרה ימים של ויפאסנה בדרום של הודו (צילום: יחצנים)

      ואלה חליפותינו

      בהשקה יפה. וחליפה. חיוכים על שטיח. שידור אחד בשבע ואחד בעשר. כתב משועשע עם מיקרופון ביד. מצלמות בתוך קירות, חדרים ומשימות, איי מתים, ריבים, קללות, המיילי והטהוניה והאללה והדוניה, הבזקים של מצלמות ושיניים לבנות. וכשמיצינו את הפרונט אנחנו רוצים את התמונות. אלה האמיתיות. בלי האיפור והזוויות המחמיאות. אז יש כאלה במאות- על טוסטוסים, על חוף הים, בסרט קצר ולא מבוים, בנשיקה חטופה ליד הקופה. אבל עכשיו זה אמיתי. ובגלל זה זה מרגש. ודורש. מליון צפיות ותגובות ואהבות ואכזבות ומילים וכמה הוא מדהים.

      והגברים מרוטשים וערוכים. והנשים מתוחות וערוכות. ופרומואים שמכינים אותנו לזה שהפעם זה עומד לקרות. והשידורים ישירים והאולפנים פתוחים והכתבים מתוחים ומאחוריהם מישהו עומד עם פלפון ועושה שלום למשפחה ולחיים. על דעת הקהל

      ערב. עצירה בסופר. תור לעופות. תור בקופה. שקיות ורודות אורזות הכול לעגלה בחמישה שקלים.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      ודורש. מליון צפיות ותגובות ואהבות ואכזבות ומילים (צילום : אתר רשמי)

      אשמנו. בגדנו

      בפרופילים מזויפים. בשימוש גדול מדי במילה "מדהים". מרתונים וטייצים ואופניים וקסדות והדופק נשמר והעצמות לא יבשות ואנחנו גברים יותר ממה שדמיינו שאפשר להיות. במניות. ברכישות. בנדל"ן וחדרים והשקעות, עם האופניים בכל העליות ועם הפלאפון שיש בו את כל האפשרויות ומנצח את כל ההגדרות. והוא גם אבא. הגבר, לא הפלפון. איזה אבא? אבא במאה. אל תדאג ילדון זה סופו של כל בלון. והאחר הוא רק דומה לדמות מוכרת מאיזה סרט, רק צריך להיזכר איזה. וכשהוא והחיים יהפכו אמיתיים, עם רצונות וחולשות ורגעים קטנים וחסכים וילדים שכועסים תבוא עלינו ערימה גדולה של יועצים - רב חכם שנותן ברכה, מאמן קירח שנותן עצה ופרופסור פראי שאומר שקצת גבולות והילד יירגע.

      מרדנו?

      ומעבר להרים מלחמות ואזרחים וילדים טובעים במים ובאש, ובחרב, ובחיה, וברעש, ובמגיפה ובמיתות רבות ומשונות וביו טיוב יש לזה מליון צפיות. קישינו עורף.

      ולא רחוק מכאן, עוד כמה שנים וכמה קילומטרים, במעבדות צפופות ונקיות, ילדים שגדלו בתוך מליון תמונות וסרטים וים של דימויים יגדלו ויבנו את האדם החדש שלא יתכלה אף פעם, שיוכל הכול ועכשיו, שנוספה לו למוח אונה ויש לו רצון חופשי של מכונה.

      וחטאים שבין אדם למקום

      ויש מלא מקום. לבחור. לגלול למטה. להזמין עם הכרטיס אשראי. ואין מקום. להתמקם. אז יש פחד גדול לאבד את המקום. בחניה. בנתיב הנסיעה. בתור לקופה. באוהל בשדירה. בהלוואה לדירה. על דעת המקום.

      והרגע האחד בו המסכים ריקים. עד שהמסך יעלה. עד שהסוללה תתמלא. ופתאום תמונה. שלי. שנייה לפני שזה קורה. נרקיס טובע בתוך הבבואה. כל זה ורק התחילה המאה.
      קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה. והחיים זה עכשיו. ואין מקום אחר. וזה המאני טיים. כאבק פורח וכלום יעוף. כי פנה יום.