עיון בפרשיות יום הכיפורים בתורה, מציג בפנינו תמונה מרתקת; מצד אחד מצוי תהליך כפרה מורכב ומדויק שנעשה כמעט כולו על ידי אדם אחד בלבד הכהן הגדול, ומצד שני מצוי עם שלם שהתורה דורשת ממנו שביתה מוחלטת כתנאי לכפרתו. בעוד הכהן הגדול נדרש לעמוד לבדו מול הקב"ה, והתורה מדגישה ש"כל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו", הרי מיתר העם לא נדרשת כל פעולה שהיא. להיפך, מעבר לשביתה ממלאכה המצויה בכל שבת, דורשת התורה מהאדם לשבות אף מאכילה ושתיה. מדובר, אם כן, בסוג של חידלון, בהשבתה עצמית של האדם מפעולות יצירה ואף מפעולות הקיום היומיומיות שלו, ורק המערכות הלא רצוניות של הגוף ממשיכות לפעול כדרכן.
כך גם עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, על פי המתואר במשנה במסכת יומא. הכהן הגדול עסוק לאורך היום כולו בפעולות של כפרה: הוא מתוודה מספר פעמים על עוונותיו ועל עוונות עם ישראל, מקריב קרבנות, ובעיקר - מזה דם במקומות שונים בהיכל. גולת הכותרת של יום הכיפורים היא כניסתו של הכהן הגדול לתוך קודש הקודשים, ו"פגישתו" כביכול עם השכינה המצויה שם בענן הקטורת. מדובר בכניסה חד פעמית, שכן המקום הוא מחוץ לתחום לבן אנוש. בעבודה זו משמש הכהן הגדול לבדו, ואיש איננו שותף לו. המשנה מתארת המון אדם הממלא את העזרה של המקדש ביום הכיפורים, אולם מדובר בהמון דומם, שאינו נוטל חלק במעשי הכפרה. המעשה הציבורי היחיד המתואר במשנה הוא נפילת אפיים בשעה שהכהן מבטא את שם ה'. נפילה זו היא רבת משמעות, בכך שהיא מסמלת כפיפות מוחלטת והימנעות מכל שליטה ופעולה אנושית. האדם הנופל אפיים אינו מסוגל לבצע דבר, מעין מראהו של השבוי, פניו כבושות בקרקע לרגליו של שובהו אדונו, שבידו מצויים חייו.
זו, אם כן, התמונה של יום הכיפורים בבית המקדש: אדם אחד, הכהן הגדול, עומד לבדו מול הא-להים, עסוק בפרטי פרטים של סמיכה ושחיטה והזאת דמים, מתוודה בשם עם ישראל כולו, וברקע דוממת אומה שלמה, חדלה מכל מעשה, ממתינה לכפרה שתצמח ממעשיו של הכהן.
התורה אינה דורשת מהאדם הפרטי לחזור בתשובה כתנאי לכפרת יום הכיפורים. תהליך הכפרה מתנהל מחוץ למערכת פעולותיו של האדם: ישכב האדם במיטתו, לא יעשה דבר, ובסופו של יום ימצא עצמו מכופר וטהור כביום היוולדו. וידויו של הכהן אינו וידוי של חזרה בתשובה; וכי יכול הכהן "לחזור בתשובה" על חטאי אחרים? אין כאן אלא הצהרה של הכרה בחטא. אנו, בני האדם, עמך ישראל - חטאנו, ואתה, ריבונו של עולם, אבינו תכפר.
אולם מה שאין בתורה, יש בדברי חז"ל. אלה, ובעקבותיהם ההלכה, קובעים שאין יום הכיפורים מכפר אלא למי ששב בתשובה. גורמים שונים הביאו את חז"ל לקביעה הזו, ובראשם ההכרה כי כפרה היא תהליך פנימי, ואי אפשר שאדם יכופר ללא איזו שהיא השתנות פנימית, ללא משהו שיקרה לו עצמו. דומה שלאור דברי חז"ל יש להבחין בין שני תהליכים המאפיינים את יום הכיפורים: כפרת הציבור וכפרת היחיד. כפרת היחיד דורשת תהליך אישי פנימי, של חזרה בתשובה וחרטה, אולם כפרת הציבור רחבה יותר, וכדי להיות חלק ממנה נדרש האדם לוותר במשהו על העצמיות שלו, "להדמים" את עצמו ואת צרכיו ליממה אחת, ולהתכנס לתוך הקולקטיב של האומה הנושאת ביום הזה עיניה אל אביה שבשמים, ובה בעת כובשת פניה בקרקע, כנועה אל מול מלכה ואדונה.
יום הכיפורים מאחד המוני יהודים שאינם מבאי בתי הכנסת בצום משותף. חלקם גם מתקבצים ל"כל נדרי" ול"נעילה", אוחזים בשולי גלימתו הלבנה של היום הזה ועומדים אחת בשנה מול פני אלהים. הם אינם "חוזרים בתשובה" במשמעות המקובלת של המושג, אולם הם באים בצומם לאביהם שבשמים, נושאים עין למרומיו ומבקשים להיות חלק מצאנו. הם מתכנסים אל תחת כנפיו, ולו ליום אחד, והוא אוסף אל חיקו את הצאן כולו.
הרב ד"ר חיים בורגנסקי הוא מהמחלקה לתלמוד ותושב"ע ע"ש נפתל-יפה, אוניברסיטת בר-אילן