פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      יום כיפור: אני דתייה בדרך שבא לי

      איילת שבח עברה יום כיפור מסורתי: טלוויזיה, צילומים על כביש איילון וכמובן צום. אבל השנה, אחרי שראתה גברים עם כיפה שומרים על הצום ולא על הניקיון היא הבינה משהו חשוב

      יום כיפור שלי (באדיבות המצולמים)
      על איילון ביום כיפור (צילום: באדיבות המצולם)

      אני צמה מגיל שלוש עשרה, בגיל שתים עשרה ניסיתי, אבל אחרי שכמעט התעלפתי בצהרים, החלטתי לשבור את הצום. מאז בכל שנה הצום קשה, אין לי מושג למה אולי כי אין לי עודפים בגוף.

      למה אני צמה? אבא שלי דתי לשעבר והיה לו חשוב שנשמור על המסורת, אז אצלי בבית צמו. ארוחה מפסקת, בית כנסת, לא מדליקים את האור ומסיימים את הצום בתקיעת שופר בבית כנסת. אבא שלי ואחי היו מעבירים את הצום בבית כנסת ואני הייתי נשארת להתחרפן בבית. עם הזמן, כשגדלנו, הלכנו לבית כנסת רק בתחילת הצום והתחלנו להדליק אור. היום, כולנו כבר מבוגרים יותר ועושים את החג כל אחד בביתו. אני כבר לא הולכת לבית כנסת, מדליקה אור, טלוויזיה ואם צריך מזגן. אבל עדיין צמה ואין ספק שאני מענה את הנפש כי אני סובלת מספיק מזה שאני לא אוכלת.

      וכמו שאמרתי, בגלל שלאבא שלי היה חשוב שנשמור על המסורת, לי יש את המסורת שלי ביום כיפור. כל שנה אני מארגנת ארוחה מפסקת ומזמינה חברים. השנה עשיתי את זה עם רינת ואחותה. הן הכינו את האוכל ואני הבאתי חלה ועוגיות שוקולד ציפס. אחות של רינת ישר אמרה: "אבל זה חלבי אי אפשר לאכול אחרי מנה בשרית". שכחתי מזה. לחשוב שכשהייתי קטנה הייתי סופרת את השעות עד שאני יכולה לאכול חלב. היום לא רק שאני לא עושה את זה אני אוכלת גם דברים לא כשרים.

      כחלק מהמסורת, אחרי הארוחה אני יושבת עם חברים, משחקים קלפים, רואים סרטים ועושים טיול לילי. הפעם הסתובבתי ברמת גן ומסתבר שמקום המפגש הוא ב"צומת אבא-הילל, ביאליק", ראינו שם כמה בחורים עם כיפות יושבים על פחי מחזור וכל הנייר מפוזר על הכביש. היה בתמונה הזאת משהו קצת מטריד, נכון שאני משתמשת בחשמל בכיפור אבל ממחזרת וגם מנקה אחרי, ולראות אותם יושבים על כל הלכלוך הזה בלי שום בעיה, היה נראה לי קצת צבוע.

      אחרי שחוזרים מהסיור הלילי יושבים לראות טלוויזיה, מדברים עד שתיים בלילה וכל אחד בתורו נרדם. בבוקר, אחרי יקיצה טבעית בשתיים בצהריים אני רואה כמה סדרות ואז נפגשת עם חברים, וכמובן שחלק מהמסורת זה להצטלם באמצע הרחוב כשאין אף רכב. אנחנו משתטחים על הכביש ועושים מלא פוזות למצלמה וכך עברה לי עוד שעה מהצום. כחלק מהמסורת בשלב הזה מתחיל כאב הראש ואם הכוונה בלצום זה לסבול, אז אני סובלת. חזרנו לדירה וחיכינו לאחות של רינת שתחזור מבית הכנסת כדי לדעת שהצום הסתיים והתחלתי לאכול. לא לדאוג סבלתי מכאב ראש, שנשאר איתי עד עכשיו כי צמתי.

      יום כיפור שלי (באדיבות המצולמים)
      היה בתמונה הזאת משהו קצת מטריד. יום כיפור ברחוב ביאליק (צילום: באדיבות המצלם)

      סיכום יום כיפור: חברים, שיחת נפש עם רינת, צילומים על איילון וכאב ראש עצום. כך נראה יום כיפור שלי, יום מיוחד בכל שנה. הבנתי שלשמור על מסורת זה לזכור מאיפה באת ולהרגיש חלק ממשהו. אז ביום כיפור שלי לקחתי כמה דברים מהבית, הוספתי כמה משלי בעזרת חברי וכך אני מעבירה את יום כיפור שלי.

      אבל השנה היה עוד דבר שהבנתי, אין ממש דבר כזה חילונים ודתיים כי כל אחד בוחר מה לקחת. הבחורים האלה עם הכיפות בתוך כל הניירות המפוזרים בוחרים להקפיד על הצום אבל לא על השמירה על הארץ שהיא מצווה חשובה. ואני בוחרת לצום אבל מדליקה אור. יש דתיים ששומרים שבת אבל הלשון הרע שיוצא להם מהפה הוא נורא, יש חילונים שאוכלים חזיר אבל נותנים צדקה בלי סוף. והדוגמאות עוד רבות. אולי צריך פעם בשנה את היום הזה שיזכיר שכולנו בוחרים מה לקחת. וכמו שחבר דוס אמר לי פעם: "אני דב"ש – דתי בדרך שבא לי". וביום כיפור הזה הבנתי שכולנו דבשי"ם.